הילדה

אבא שלה היה עובד בפנימיית נוער ומרביץ לילדים כל היום. זו הייתה עבודה קשה, כי קשה להרביץ לילדים כל היום. הוא היה חוזר עייף מ-כל המכות שהרביץ, וישן איזה מאתיים שעות. כשהוא ישן אסור היה לה לדבר או לשמוע מוזיקה, וטלוויזיה היה מותר רק בלי ווליום. גם לאכול אסור היה לה, כי הוא אמר שהרעש של הלעיסות מפריעות לו לישון. אז היא הייתה יוצאת החוצה, ומתקבלת בברכה על-ידי ילדי הפנימייה, שבעצם היה כפר נוער. בהתחלה מזמן הם התייחסו אליה בחשדנות, אבל מהר מאוד הם הבינו שהיא אחת משלהם וגם היא עצמה סובלת מהאבא האלים שלה. היא אפילו הייתה מראה להם חבורות כחולות-סגולות מהמכות שקיבלה מאבא שלה, והם היו מראים לה את שלהם. יום אחד אבא שלה נפטר וכבר לא היה יכול להרביץ לילדי הפנימייה. הוא השאיר צוואה שבה הוא מוריש הון עתק לבתו היחידה, בתנאי שתרביץ במקומו לילדי הפנימייה. היא לא רצתה לקבל את הכסף, כי לא רצתה להרביץ לילדי הפנימייה, וכך איבדה גם את ביתה וכל רכושה. היא התהלכה ברחובות בעיר הסמוכה והתחננה לאיזו לחמנייה ומשהו לשתות בפני בעלי העסקים הקטנים. הם היו מקללים אותה ולפעמים נותנים לה כשהם זורקים את האוכל על הרצפה לרגליה. יום אחד היא הגיעה לפנימייה אחרת, כי לא היה לה איפה לגור ורשויות הרווחה התערבו. הייתה שם איזו אישה שעובדת בפנימייה והיא לא הרביצה לילדי הפנימייה, אלא ליטפה אותם. הילדה למדה עם ילדי הפנימייה האחרים, והתחבבה מאוד על האישה המלטפת. היו להן שיחות נפש כמו בין שתי חברות, והן היו מבלות יחד וצוחקות. אחרי שבע שנים נפטרה עובדת הפנימייה המלטפת, והשאירה צוואה שבה היא מורישה הון עתק לילדה בתנאי שתלטף את ילדי הפנימייה במקומה. הילדה לא רצתה ללטף את ילדי הפנימייה, ולכן ויתרה על ההון הרב. כשגמרה ללמוד בפנימייה התגייסה לצבא בתור לוחמת קרבית, ואחר-כך יצאה לנדודים בספרד, ושם קבעה את משכנה. היא גדלה ויפתה והחכימה והפכה לראש משפחת פשע ממין נקבה, עם שושלת של ראשי פשע רבים ומפיונרים רבים ששירתו אותה ללא עוררין, ללא כחל וסרק. היא הייתה מלטפת אותם וגם מרביצה.