היה נכון

מלבד התפריט הקבוע, יש לנו היום סלט מיוחד ואטרקטיבי, צנוברים
ממולאים בטחינה אורגנית מוגשים ברוטב מעורב של פטריות כמהין
שחורות שהוטסו רק הבוקר ממחוז שמפיין שבצרפת וזרעי חרדל קלויים
למחצה" המלצר דקלם את מיוחדי היום בעודי מביט בעיני עגל חלב
בדגנית שנראתה מקשיבה לו ברוב קשב וריכוז.

דגנית הייתה גם יפה, גם חכמה וגם בעלת חוש הומור. ישבנו שנינו
בשולחן שבחרתי בקפידה בירכתי המסעדה הרומנטית "החיטה של גיטה".
הכרתיה אך שעה, והרגשתי בעננים. האווירה, השטיחים, הנרות
והמוסיקה החרישית שהתנגנה ברקע היו תפאורה אידיאלית. נעתרנו
ברצון להמלצת המלצר ונתפנינו להעמיק את ההכרות בינינו.
לא עברה דקה והמלצר, עתה שמתי לב כמה הוא ענק, אולסי פרי ילד
לעומתו, חזר ומבט עצוב בעיניו. "לצערי, סלט הצנוברים האטרקטיבי
אזל; במקומו, אוכל להציע לכם סלט מיוחד אחר של אגוזי ברזיל
חמים וחרוכים בסגנון דרום אמריקאי על מצע של שמנת קרה ותותי בר
פורטוגזיים ברוזמרין בלגי וזרעי חרדל קלויים למחצה".

חבורה עליזה של בני נוער מהצופים, נכנסו למסעדה בקולניות יתרה,
והסיטו את תשומת לבנו. מה לחבורה כזו למסעדה יוקרתית? מה עם
הרומנטיקה? שאלתי את עצמי באכזבה מהולה ביאוש מר. המלצר הגבוה
לא נראה מוטרד מדי מהרעש וחיכה לתשובתנו בסבלנות רבה. דגנית,
אשר נראתה דווקא משועשעת, הביאה במלצר ובי "מצדי אפשר להחליף"
התחילה לומר, אלא שבדיוק אז המולת הצופים גברה ואי אפשר היה
להשמיע ולשמוע דבר.

זה הזמן שלי לתפוס קצת יוזמה, חשבתי לעצמי, וסימנתי למלצר בקצה
ראשי. הוא קרב אלי את אזנו הימנית ושמע אותי אומר "שיהיה הסלט
הברזילאי עם החרדל הבלגי הקלוי והרוזמרין הפורטוגזי, רק תמצא
לצופים האלה מקום אחר, שלא יישבו עלינו." המלצר הנהן ועזב
אותנו לנפשנו. יותר נכון, עזב אותי לנפשי, מכיוון שהכסא של
דגנית היה עתה ריק. הבטתי לצדדים אך ללא הועיל, בוודאי הלכה
לשירותים, הסקתי בתבונה אופיינית. לשמחתי הצופים הרעשניים
הועברו לפינה אחרת של המסעדה, דבר שרק גרם להם להמשיך בהמולה
ואף לשיר את המנון הצופים.

הדקות נקפו ומי שהסתמנה להיות הדייט המוצלח ביותר שלי בשנה
האחרונה או אף בשנים האחרונות לא שבה. אולסי פרי הלך ובא,
המוסיקה התחלפה ואני נותרתי לבד. הסלט המבוייש נותר שלם על
השולחן, האגוזים התקררו, השמנת התחממה ודגנית עדיין איננה.
הצופים המעצבנים גם הם יצאו מהמסעדה, כנראה הלכו להפריע במקום
אחר.

שנייה לפני שאמרתי נואש, חזרה הנערה לשולחן, פנייה זורחות
וקורנות. "אל תשאל" אמרה בלי ששאלתי, "קפצתי לשבט הצופים, לא
יכולתי להתאפק, האמת, אפילו לא ניסיתי. זה הרבה יותר חזק ממני"
תפסתי צורה של סימן שאלה והיא המשיכה "כבר סיפרתי לך שהייתי
מדריכה בצופים, אלה היו שנות חיי הטובות ביותר. הצופים שנכנסו
הזכירו לי את השנים האלה. את השנים הכל-כך טובות האלה"
הנוסטלגיה זרמה ממנה בשטף ואף בחרוזים "זה היה מרגש, היה בדיוק
מיפקד אש, כתובות אש. עמדתי שם בשבט, בין כל החניכים ששרו
ורקדו, הבוגרים, ההורים…" הפנים של דגנית בערו באושר עילאי.

החזקתי את ידה וליטפתי את אצבעותיה. אט אט נרגעה ולגמה לגימות
קצובות מכוס המים. לפתע נתעשתה, הביטה בשולחן ובסלט המבוייש
שכל אטרקטיביותו נגוזה, ותלתה בי את עיניה הגדולות והיפות.
"אתה יודע, אין לי בכלל חשק לסלט הזה, נשאיר אותו כאן ובוא אתי
עכשיו, נקפוץ יחד לשבט, נאכל בדרך מנה פלאפל עם עמבה, ומי
יודע, אולי כתובות האש טרם כבו".