החיים הם סרט אחד גדול – פרק 3 – לבד.

נא לקרוא עם השיר ברקע, אם אתם אוהבים מוזיקה יפנית.

מאז אותו היום, בו נהנו ואכלו מצות אצל ריקי, עברו ימים.
שבועות.
חודשים.
החבורה החלה להתפרק.
לא, אף אחד מהם לא מצא מקום לעבוד בו, אך הם גם לא חזרו אל הבמאי.
ריקי נהגה לשבת כל יום, כל היום, באותו בית עץ מיושן, שהיה להם למקום מפגש.
לאט לאט הם החלו להתפזר.
תמר הלכה, יחד עם נטשה.
סאני נעלם.
גבי נגוזה, אך מידי פעם השאירה שם פתק.
אף אחד לא הגיע בזמן כדי לתפוס אותה שם, ובטח שלא לדבר איתה.
כך גם הרבה אחרים.
מידי פעם, הגיעו לבית העץ כמה מבקרים סקרניים, שהציצו מידי פעם וחטפו מבטים זועמים משלי.
רובם עזבו.
אה, כן – יחד עם ריקי, היו שם כמעט תמיד גם אורין, שלי, ודיאנה. ליאת החלה להגיע יותר.
אך היום, ריקי הייתה ברובו לבדה.
ממררת בבכי.
היא התגעגעה אל גבי.
ואל נטשה.
ואל תמר.
ואל סאני.
ואל ולדה.
ואל סול.
אפילו אל מאקס.
היא רצתה שהכל יחזור לקדמותו.
שהחבורה הישנה תחזור.
אבל…
ניסים לא קורים.
\"איך הם יכלו לעזוב אותי ככה?!\" היא צרחה, משוכנעת שבכל רחבי השכונה אנשים תמהים מאין מגיע הקול. או שלהפך – שהם שמעו אותו ולא אכפת להם. זה בהחלט יכול להיות.
מה היא כבר רצתה? את החברים הישנים שלה?
זה היה עד כדיי כך קשה?
ריקי דפקה את ראשה בקיר שעליו נשענה בישיבתה.
\"אני כזאת מפגרת.
זאת אני שהרחקתי אותם ממני.\"