ההקלה אחרי הקושי
היה זה יום סתיו יפהפה. ציפורים קטנטנות עשו ביקור בארץ ועמדו לנדוד חזרה לארצות הרחוקות. כמה יפה היה לצפות בהן, מצייצות בשמחה ולאחר מכן גדלות ועוזבות. זה תמיד הזכיר לי את אחי גדול. מיכאל, אשר עזב את הבית לאחר הצבא. זה היה כמובן עצוב, לראות איך הוא גדל ועזב את הבית בחיוך למרות שקצת חשש. בכל אופן, גם אני אצטרך לעזוב. ואולי זה קצת משמח שגדלתי והגיע זמני להכיר עולם וחברים.
עצי האלות הסיניות עמדו בצדי הדרך של הכביש הסואן. כמה נפלא ויפה העולם, רק חבל שעוד כמה שבועות הסתיו נגמר ולא יהיה יותר סתיו כמו שהיה. חבל כל כך שכל חוויה נגמרת ואז הגיע הזמן לחכות לעוד חופשה מבית הספר המעייף. צעדתי ברחוב השקט בשקט כדי לא לדרוך על שום עלה שלכת שנפל בדרך. אולי זה כואב לו? אז חשבתי שלא. מגפי העור החדשות שאמא קנתה לי לפני שבוע הגנו עליי מכל שלולית שעמדה בדרכי. אבל אני דילגתי עליה, כדי לא לפגוע בראשנים הקטנים ומשפחותיהם הגרים בתוכה. כמעט הגעתי לבית. הוא היה בקצה הרחוב. כשעברנו לגור כאן לפני כמה שנים טובות, רציתי לגור בתחילת הרחוב שממנו נגמר הבית. אבל אמא רק הביטה בי ואמרה 'לכל סוף יש תמיד התחלה, ואנחנו מתחילים את הרחוב ולא מסיימים אותו' ומאז, בזמן האחרון שהמשפט קצת הסיח את תשומת לבי בנוגע לדברים אחרים. 'למה הכוונה כשאומרים 'לכל סוף יש תמיד התחלה? זה יכול להיות גם בלימודים? בחיים עצמם?' כל כך התקשיתי למצוא תשובה. ואז חשבתי לעצמי לעומק, 'מיכאל עזב את הבית! לכל סוף יש תמיד התחלה! זה העניין!' אולי הייתי ילדה קטנה שלא הבינה שום דבר. הייתי בת 8. ועד עצם היום הזה אני זוכרת את זה. את הסתיו. זה היה סתיו יפהפה.
תגובות (2)
אני אגיב ראשון.
זה היה יפה, באמת תיארת את המקום בצורה יפה.
ראיתי את הסדרות שלך לפני כמה דקות ולא הבנתי למה שם יש פחות תיאורים.
יש לך כישרון- תנצלי אותו תמיד. אמא תמיד אמרה לי את זה.
בכל מקרה אהבתי.
תסלחי לי בבקשה, שרון.
רק תסלחי לא יותר מזה.
את לא חייבת לדבר איתי העיקר שתסלחי לי.
הכתיבה שלך כל כך יפה, שרון.