ההצגה חייבת להימשך

"אני אבא שלך"
"לא אתה לא"
שתיקה שלאחריה צחוק מתגלגל מכל רחבי האולם. "אממ אני כן" גמגם המכשף הרשע, הוא לא ייתן לשלושת המילים האיומות האלה להרוס לו את הקריירה, ההצגה חייבת להימשך. "לא אתה לא" חזר שוב הראל האביר מקסימוס בשלווה והבליע חיוך. דני התחיל להתעצבן. הראל היה מבריזן שהחסיר מכל שיעור חוץ משיעורי דרמה וגם אז ישב בצד בשקט אף אחד לא שמע את קולו עד האודישן שהיה כל כך טוב שהמורה ציפי הייתה מוכרחה לשים אותו תפקיד ראשי, מאז בכל החזרות הוא שיתף פעולה נהדר עד הקטע הזה בהצגה. דני שפעם ריחם או תהה עליו עכשיו החל לשנוא אותו. "אני אבא שלך, לא יעזור לך להתכחש לזה" "אתה קטן ממני בשלושה חודשים אתה לא יכול להיות אבא שלי" דני רצה לסיים עם זה "אני?! אני גריזימדוף המכשף הזקן ביותר בעולם, והחזק ביותר!" דני חייך בשביעות רצון, ציפי תיהיה מרוצה "חה! והכי שקרן בעולם, תוכיח, תעשה קסם!" החיוך השחצני של האביר היה המצית הכי חזק בעולם, 'אין בעיה' חשב דני 'אנצח אותך במשחק שלך'.
"תוכיח שאני לא אבא שלך" אמר בשלווה מזויפת,"השם משפחה שלי הוא סבג השם משפחה שלך הוא שטיין" יהושוע המורה להיסטוריה שלהם היה מעריץ גדול של הפילוסופיה היוונית וכשהוא לימד אותם על סוקרטס עיניו היו בורקות . "מאיפה אתה יודע את זה?" הנסיכה הסתכלה על דני במבט חד. הוא ידע שזה לא אידיאלי לשתף עם האביר הסורר פעולה אבל ההצגה חייבת להימשך "ההורים שלי אמרו לי אני מניח" "מי אמר שהם צודקים?" "אני מאמין להם" ואחרי שניה הוסיף "מי אמר שאתה צודק?" דני התנשף, אבל בפנים התחיל להרגע "למה שתאמין להם ולא לי?" "כי אני רוצה יותר לחשוב שמה שהם אומרים נכון" הרבה שאלות אפשריות התעררו במוחו של המכשף שפעם ראשונה בהצגה נראה באמת חכם, "למה?" . פעם יהושוע אמר שהדרך הקלה לעצבן מישהו היא לשאול למה, דני שהיה חדש בקטע של הפילוסופיה החליט ללכת על בטוח . כי ההצגה חייבת להמשך. "כי יש להם יותר כסף". צחוק. "זהו?" המכשף הרים גבה "בגדול כן" "אתה לא חושב שיש דברים יותר חשובים בהורים מכסף?" סליחה יהושוע חשב דני, סליחה הצגה אני אחזור לשאול אחר כך למה מבטיח. "לא, אבל זה הסיבה שאני מעדיף שההורים שלי יהיו ההורים שלי ולא אתה" "אתה לא מחליט מי יהיה ההורה שלך" "אני מחליט למי אני רוצה להאמין" "מאיפה אתה יודע שאתה מחליט למי אתה רוצה להאמין?" "מאיפה אתה חושב שאני מחליט למי אני רוצה להאמין?" "אתה אמרת" "מאיפה אתה יודע שאני דובר אמת?" שילוב של צחוק ובילבול עלו מהקהל "מאיפה אתה חושב שאני חושב שאתה דובר אמת?" "אומר שלמה אתה אני חושב שאתה חושב שאני דובר אמת?" "למה אני מבין ממך שאני אומר שאתה חושב שאני חושב שאתה דובר אמת?" דני התנשף מנטלית , הוא הבין שהוא הפסיד אבל החיוך לא נמחק מפניו, לא אכפת לו מההצגה, אך לא כמוהו לנסיכה הקשורה היה מאוד אכפת. "אל תקשיב לו ותציל אותי!" למען האמת זה היה כמעט השורות שלה, דני הבין שהיא טעתה, זה לא משחק וגם אם זה כן לא היה סיכוי לאדר לנצח בו. "למה?" אמר בחיוך האביר לנסיכה. אדר הסתכלה בחוסר אונים לכיוון הקהל המבולבל, ההצגה חייבת להמשך "כי הוא רשע!" "למה?" "הוא קשר אותי אידיוט!" "זה אומר שהוא רשע?" "כןן!" כמה מהילדים בקהל הצטרפו אליה. "רשע זה מישהו שקושר אנשים?" "כן!" "אם כך למה שלא אקשיב למי שקושר אנשים?" "כי.. כי הוא רשע!" "הבנתי שהוא רשע" "סליחה אפשר להתערב?" אמר דני כמעט מתפוצץ מצחוק, ציפי תהרוג אותם "כן" "אני חושב שלא ראוי שתקשיב לי כי אני לא מוסרי, אני קושר אנשים טובים" "טוב ורע זה דבר יחסי נכון?" "כן" "אז אני חושב שהיא רעה יחסית אליך ואלי" "אתם הרסתם את ההצגה אתם הרעים!" התפרצה הנסיכה בזעם. ההצגה חייבת להמשך חשב בעצב דני הוא הרס הכל אבל לא נראה שלהראל יש ייסורי מצפון. "היי רציתי להגיד למה אני חושב שאת הרעה אבל נמשיך עם מה שאמרת מנין לך שהרסנו את ההצגה?".
כמו שההצגה נמשכה כך גם החיים נמשכו, על דני המשיכו לצחוק שהשם שלו הוא של מעדן, הראל נעלם שוב והעיניים של יהושוע המשיכו לנצוץ, אבל אולי, רק אולי, הניצוץ בהק יותר כשראה את דני. אם מעניין אותכם לדעת איך נגמרה ההצגה אז בסוף הנסיכה הרביצה לשני הגברים המדכאים והראתה שנשים יכולות לדאוג לעצמן.