ההגיון וחוסר ההגיון שבו

אין הגיון בהגיון.
ההגיון הפשוט אומר שאם בוודאות לא הכל מסתדר אז זה לא הגיוני. בעצם, כל מה שלא מושלם, הוא לא הגיוני פר הגדרה!
אז מה כן הגיוני? חיים? תודעה? שפה?
על החיים בינתיים יש הסכמה דיי גורפת בעולם שהיא לא הגיונית. בעוד שהמדע עדיין מחפש את חלקי הפאזל שיכניסו את ההיגיון לחיים, הדת מקבלת את זה שמקור החיים נמצא מעבר להגיון האנושי וממשיכה משם.
על התודעה אין מה לדבר בכלל, כל עוד אף אחד לא יכול להגדיר אותה בצורה אובייקטיבית, לא נצליח להבין את ההגיון שבה.
והשפה… אוי השפה… אם אנחנו אפילו לא מצליחים להגדיר מילים טריוויאליות, איך נוכל להבין את ההגיון שבה?
שום דבר לא מושלם, משפט שמלווה את כולנו כל החיים, אך עם כל זה, לא ניתן להתעלם מן העובדה הפשוטה שהחיים, התודעה וגם השפה בהחלט קיימים.
אז איך משהו חסר הגיון יכול בכלל להתקיים?
כאן נמצאת התשובה. הוא מתקיים! השלמות עצמה היא חוסר השלמות. משהו שלם הוא הגיוני לגמרי אך חסר כל מטרה, אלא אם כן מטרתו הוא חוסר שלמות. זוהי הסיבה שהחיים תמיד מתפתחים, התודעה מתפשטת ומתרחבת והשפה משתנת ללא הרף. שואפים אל השלמות בתקוה שלעולם לא נגיע אליה.
כשנקנה משהו, תמיד נרצה אותו שלם. אף אחד לא יקנה כיסא שבור או עוגה אכולה, כשנקבל את המוצר השלם שלנו מיד נתחיל במלאכת הפירוק, נתחיל לאכול את העוגה כי כשמשהו מתקדם לקראת שלמות זה תמיד כדי להתרחק ממנה.
המסע אל השלמות והמסע מהשלמות תמיד מתקיימים ביחד, במקביל.
ה"שלם" הוא חסר משמעות והמשמעות היחידה שקיימת היא המסע אל השלם ומהשלם, ושני ה"מסעות" תמיד מתקיימים בו זמנית, ביחד.
כך נראה שבמסעה של העוגה אל השלם היא מפרקת את מצרכיה משלמות ובו בזמן הופכת לעוגה שלמה. כשהיא שלמה היא חסרת משמעות עד שהיא ממשיכה את מסעה והופכת ללא שלמה, כשתוך כדי, האנרגיה שלה משלימה את רמות האנרגיה של האוכל אותה.
המסע מתחיל עוד הרבה לפני, כשהשמש מאבדת משלמותה (בעודה מתקרבת אל שלמותה שלה) ושולחת אנרגיה שמסיימת את מסעה כאשר כל האנרגיה מומשה ליצירת החיטה, הסוכר וכו'.
הדבר היפה הוא שה"מסעות" האלה הם לא יחידות בדידות ומקבילות. המסע של העוגה אל השלמות הוא חלק קטן ממסע שק הקמח מן השלמות וחלק עוד יותר קטן ממסע האופה אל השלמות.
כל אחד מאיתנו נוגע ברגעים שלמים שבהם נפתחים מסעות חדשים, מסעות ארוכים שיחוו אחרים, ואנחנו את מסעינו נסיים ונהפוך אז שלם.