הדרמה שבנישואים

אני זקן, אני כבר לא ילד. אני חושב שלא חייתי את החיים שרציתי לחיות, שחלמתי עליהם בלילות כשהייתי קטן. הייתי חולם על בית מזהב, ששייך לי ולאשתי לעתיד. הייתי חולם על כלבים וחתולים, שני כלבים ושני חתולים, שאף צד לא יעלב. הייתי חולם שאני עובד בעבודת החלומות שלי, משחק, רציתי להופיע בתיאטרון המפורסם בתל אביב, מחופש לשלל דמויות, כל אחת מהדמויות היא עולם ומלואו. אבל שום חלום מהקודמים לא התגשם, לא הבית המפואר, לא החיות ולא העבודה. וזה עצוב כי, זה בעצם אומר שחייתי חיים שבכלל לא רציתי לחיות, חיים שקריים. אני ואשתי בתהליך גירושין, אחרי תקופה ארוכה של ריבים, שקרים ואי כבוד משני הצדדים – החלטנו שהכי טוב שניפרד. זה אולי יעשה טוב לכולם, לאמא שלי שמהרגע הראשון שראתה את הקעקועים של אשתי היא החליטה, אותה היא לא תאהב אף פעם. אבל זה לא היה בגלל הקעקועים, כאילו, הקעקועים היו ״הקש ששבר את גב הגמל״, זה התחיל הרבה יותר מוקדם. אני עובד בעבודה שהאמת, היא עבודת החלומות של אמא שלי, היא תמיד רצתה לעבוד בה אבל לא עברה את המבחנים המתאימים. ולכן, היא הייתה חייבת ״לשכנע״ אותי, שהעבודה הזאת היא העבודה הכי טובה בשבילי, שתיתן לי כסף, הנאה וסיפוק. כמובן ששום דבר משלושת הדברים האלו לא קרו, אבל איך אומרים? לנסות זה תמיד טוב. בכלל, מה זה המשפט הזה, ״לנסות זה תמיד טוב״, זה משפט שקרי, כי ברגע אתה יכול להיתקע במקום שחשבת שאם תנסה יהיה לך טוב שם. אני עורך דין, עורך דין פלילי ליתר דיוק. בין העבודות שלי הייתי העורך דין של דין קרסוב, שבתו נחטפה ונכלאה במשך שבוע במרתף בבית ספר שלה, מזימה נוראית של ילדים בכיתה שלה. והאמת, שאין לי במה להתבייש, העבודה הזאת נתנה לי הרבה כסף, סיפקה אותי כלכלית אך לא רגשית, כמובן שהייתי עצוב על הילדה המסכנה, אבל אחרי יומיים זה הפך להיות לא מעניין מספיק כדי להישאר במחשבות היום יומיות שלי. בין השאר, הייתי גם עורך הדין של השר ג'ון אלפדן, שהואשם בביצוע עבירות מין בנערות במהלך שירותו הצבאי. אתם בטח תוהים למה לעזאזל הייתי בצד של ה״רשע״ כמו שכולם אומרים, אבל לדעתי, הנערות האלו היו צריכות לחשוב טוב טוב אם לספר לו דברים אישיים או לא, כי הן סיפרו. ואני לא מאשים אותו שהוא לא שולט ביצר המיני שלו, ושולף את החבילה שלו לכל אחת שמתקרבת ורומזת לו בארבע עיניים שברצונה לפתוח את המדים ולשכב על המיטה בנוחות. הן סיפרו לו שהם נפרדו הרגע מהחבר שלהן, ושהם רצו לחוות את הנשיקה האחרונה איתו (עם החבר) לפני הפיצוץ שהיה. הם אמרו לו שהחבר שלהן היה הראשון שראה אותן בלבוש מינימלי, הן סיפרו לו שאת הסקס הראשון הן עשו כשהן היו במקומות פומביים, כל אחת כמובן במקום אחר. הן היו חבורת בנות, אז כמובן שהיו עוד גברים, אבל איזה כיף שמאשימים רק אותו, כי הוא המפורסם מבין כל שלושת הגברים. עכשיו אני מבין למה, למה אשתי זרקה אותי מכל המדרגות, זה היה בגללי. כשאתה עצוב לגבי החיים שלך, הרבה פעמים אתה יכול לשכוח את הקרובים אליך, את הקרובים – קרובים אליך, שנתנו לך כל כך הרבה ,אבל, אתה היית שקוע בעצמך ולא נתת להם מעצמך גם. הרבה זמן לא אהבתי את החיים שלי, הציפייה לחיים יותר טובים שנגמרה כושלת, גרמה לי לדיכאון עמוק וייאוש פנימי. ואשתי חוותה זאת, לרעה כמובן, לא הייתי מתייחס אליה ברוב הפעמים, לא ניגש אליה ושואל אותה לשלומה, ומביע לה את אהבתי אליה. ואת האמת, מי רוצה להיות נשוי לגבר, שנדמה שבכלל לא אוהב אותך. אז ביום אחד זה קרה, זה היה ליל ה 24 בדצמבר, ירד מבול בחוץ ואני בדיוק חזרתי מהעבודה אחרי שלוש שעות של נסיעה. הייתי גמור מעייפות, לא דיברנו באותו היום. הלכתי לחדר שינה שלנו, כדי לשכב ולהירדם. היא ישבה על הרצפה, מעיפה בגדים רבים למזוודה כחולה גדולה. אני לא התייחסתי אליה, וזה גרם לה לשנוא אותי יותר. ״נמאס לי, ג׳ון״ היא אמרה והסתובבה אלי. לא הגבתי. היא התחילה לבכות וכל האיפור השחור שהיה לה בעיניים נמרח על הלחיים שלה. ״למה, מה קרה?״ שאלתי בלי שום רצון להבין מה קרה באמת. ״אתה חרא, חרא של בעל, אתה בכלל אוהב אותי עדיין?״ היא שאלה וזרקה את המזוודה על המיטה, היה לי מזל והמזוודה הייתה רחוקה כשני סנטימטרים ממני. ״כמובן שאני אוהב אותך״ הפעם קמתי מהמיטה. ״אני רוצה שניפרד, אני מרגישה שאני כבר לא אוהבת אותך כמו פעם״ היא אמרה והלכה עם המזוודה לכיוון המטבח. הלכתי למטבח, היא שתתה מים מכוס זכוכית. ״מאיפה זה בא פתאום?״ שאלתי, כלא מבין את הסיטואציה. ״זה לא בא פתאום, כבר הרבה זמן אני חושבת על זה״ היא אמרה. ״אז מה את רוצה לעשות עכשיו, מה אני אמור לעשות?״ שאלתי. ״אתה לא אמור לעשות כלום, אני יעשה״ היא אמרה ואחרי פחות מרבע שעה היא לקחה את המזוודה ויצאה מהדלת, בבכי נוראי וכואב. הייתי שבור, אתם יודעים, זה לא קל לאבד אישה, ועוד יותר אם אתה יודע שזה באשמתך. הייתי מרוכז יותר מדי בעצמי ושכחתי שיש לי אישה לאהוב, אישה שנלחמה עבורי ולא קיבלה שום דבר בתמורה. שבוע אחרי המקרה, היא השאירה את טבעת האירוסין בתיבת הדואר שלי, זה שיתק אותי, זה השאיר אותי חסר מילים, חסר מחשבות על העתיד, ובכלל. זה גרם לי להבין משהו אחד, משהו שלא חשבתי עליו לפני שהיא עזבה. והדבר הזה הוא שאני חייב שהמצב השתנה, אני לא יכול להמשיך לחיות את החיים כפי שהם היו קודם, אני חייב לשנות אותם, ומהר. אז עשיתי את המעשה הכי מטומטם שיכולתי לעשות. כשראיתי את הטבעת, רחוקה מידה, התחלתי לבכות. זה היה בוקר חם, יצאתי מהבית והלכתי ברחוב, לא היה לי אכפת שרואים אותי בוכה, לא היה לי אכפת שאני מאחר לעבודה כבר בשעה וחצי. ומיליון טלפונים קיבלתי במשך נדודי ברחוב, אבל שוב, זה לא היה לי אכפת. ידעתי לאיפה היא הלכה, והתקדמתי לשם בצעדי ענק, מפחד ולחוץ מהמפגש איתה ומהתגובה שלה. היא הלכה לביתה של החברה הכי טובה שלה, החברה ששנאתי וששנאה אותי. קראו לחברה הזאת מרל, בלי שם משפחה, כשהיינו שואלים אותה מה השם משפחה היא הייתה אומרת שהוא מביך, ושכדאי לנו לא לדעת אותו בכלל. מרל הייתה סופרת, היא לא הייתה מוכרת כל כך בארץ שלנו אבל בארצות אחרות דווקא הצליחה הרבה יותר. מרל הייתה אישה בודדה, בעלה נפטר במלחמה כששירת בצבא, ועד עכשיו היא לא הכירה אף אחד. אבל היא לא הייתה ממש בודדה, היו לה את חמשת החתולים שלה: באני, דוני, לפלף, טריקי ומונו – היא אהבה להמציא שמות חסרי משמעות. מרל גרה בבית פרטי, בית יפה עם בריכה וחצר קטנה עם דשא ירוק. אז כל שבת היינו באים לבית שלה, אוכלים בחוץ בגינה ולפעמים במקרים מיוחדים היינו גם נכנסים לבריכה. הבית שלה היה רחוק מהבית שלנו, הוא היה בעיר אחרת, אני חושב שהיינו צריכים לנסוע 45 דקות כדי להגיע אליה. אז הלכתי לתחנת אוטובוס הקרובה, כי מרתה לקחה את האוטו שלי, היה לנו רק אוטו אחד, לא היה כזה צורך בשתיים כי רק אני נסעתי באוטו. האוטובוס הגיע אחרי חצי שעה, זה היה אוטובוס ירוק, כמעט מלא באנשים. ישבתי בכיסא בשורה האחרונה, כי כל הכיסאות האחרים היו תפוסים. לידי ישבה אישה כהת עור עם מטפחת ורודה על ראשה, היא לבשה חולצה עם פסים כחולים – לבנים וחצאית שחורה, שילוב בגדים מעניין. בצד השני שלי ישב גבר בן 60, לפי מה שאני משער, לבוש בגופייה לבנה – כמו שכל הזקנים לובשים, לובש מכנס שחור של נקיונות. הוא הרכיב משקפיים וקרא בעיתון. התרכזתי הרבה זמן במשקפיים שלו, הם היו משקפיים שחורות עם עיטורים ישנים כאלה כמו שעל ספרי תורה, או שסתם חשבתי שזה עיטורים כמו של ספרי תורה, אני לא כזה מאמין באלוהים אז אני לא כזה יודע. הזקן כל הזמן ירק לשקית ניילון לבנה מגעילה, כי כל היריקות שלו התאספו לגוש אחד גדול מגעיל בשקית. לאישה היו צמידי זהב על הידיים שעשו צלילים מרעישים כל הזמן שהזיזה טיפה את הידיים. אבל אני שי אהבתי את הרעש הזה לפי מה שאני זוכר, זה היה הרעש של סבתא שלי שנפטרה לפני 15 שנים, תמיד לנשים מעל גיל 50 היו את הצמידים האלה. הגבר ירד אחרי ארבע תחנות, בקושי הצליח לרדת את המדרגה ולצאת בזמן, מזל שהחייל שליד הדלת פתח את הדלת והוציא אותו החוצה, כי אם הוא לא היה, אני לא יודע איך הוא היה מסתדר. אני ירדתי אחרי עשרים ואחת תחנות, האישה ירדה תחנה אחת לפני. המשכתי רבע שעה ברגל עד שראיתי את הבית היפה של מרל. אבל פחדתי, מודה שפחדתי, פחדתי שהן יגרשו אותי מהבית אחרי הנסיעה הארוכה הזאת, אבל עוד יותר פחדתי מהמפגש שיהיה לי איתה, ואם היא תאמר לי שהיא כבר לא אוהבת אותי, אני לא יודע איך אני אתמודד עם זה. מרוב הלחץ, הרגשתי שאני עומד להתעלף, הלכתי לספסל הקרוב לבית, ספסל ירוק, קצת מלוכלך מחול אבל זה לא הפריע לי. פתחתי את התיק ולרעתי גיליתי שאני כל כך טיפש כדי לא לקחת בקבוק מים. אולי זה הגורל שרצה שאפגוש אותה כדי לקבל קצת מים לפני שאמות מצמא. אז ישבתי על הספסל והתחלתי לבכות, זה היה הרגע השפל ביותר בחיים שלי, בלי אישה, בלי משמעות, בלי רצון לכלום, אז פשוט התחלתי לבכות עד שהגרון כאב לי. ובכיתי חזק, עם דמעות והכל ועם קולות, התחלתי לצרוח מייאוש לגמרי שכחתי שכולם יכולים לשמוע אותי, ושהאישה שהכי פחדתי לפגוש, יכולה לשמוע אותי. הכלבים התחילו לנבוח, והחתולים התחילו לברוח מנביחות הכלבים. דלת ביתה של מרל נפתחה, אחרי עשר דקות. מרל יצאה משם, לבושה בבגדים צבעוניים כמו שהיא תמיד אהבה להתלבש. היא בהתחלה לא ראתה אותי, ואני גם בהתחלה לא ראיתי אותה. היא זרקה את שקית זבל לפח הצמוד לביתה, והתקדמה אליי. היה לה קשה לזהות אותי, וכשהיא זיהתה אותי, היא ליטפה אותי בגב לאות ניחום. הרמתי את הראש, והבנתי שעכשיו הדרמה תתחיל. "אני לא שופטת אותך, בכלל לא" היא אמרה בניחום, זו הייתה הפעם הראשונה שהתייחסנו בכבוד ובאהבה אחד לשני. הסתכלתי אל תוך עיניה, כמו שאומרים: "ללבן בעיניים שלה". וחיבקתי אותה. היא שימחה אותי, היא גרמה לי לחייך אחרי הלילה הארוך, מלא הדמעות הכואבות, השתייה המופרזת, ואחר כך ההקאות בעקבות זאת. "לא האמנתי שזה יקרה, אם להגיד את האמת" היא אמרה. היא אמרה את זה די בנוחות כי שנינו ידענו שהקשר בינינו לא יהיה טוב אף פעם, ואז, מאיזשהו מקום, היא העלתה את זה בביטחון ובלי חשש שאפגע. ״איפה היא?״ שאלתי אותה. הלכנו לדלת הכניסה, והלב שלי פעם בקצב כל כך מהיר שחשבתי שיקרע את החולצה בדרכו החוצה. היא ליוותה אותי ונתנה לי ביטחון והרגשת תקווה למצב טוב יותר, גיליתי בה כחברה בפעם הראשונה. היא הוציאה את מפתחות הבית מהכיס ועמדה לתקוע את המפתח בחור המנעול, אבל עצרתי אותה בדקה ה90. ״רגע, אני לא מסוגל״ אמרתי בלחץ, הרגשתי שאני לא מצליח לנשום. ״תקשיב, אני יודעת שזה רגע מלחיץ, תאמין לי שאני יודעת, חביתי את זה עם משפחתו של טוני בהלוויה, אני התפרקתי שם כמו שלא התפרקתי בחיים״ היא אמרה וסובבה את המפתח בחור המנעול, הדלת נפתחה. ״מה, הלכת גם להביא אוכל? מרתה צעקה מכיוון הסלון. התקדמתי עם מרל למרכז הבית, והעיניים שלי ושל מרתה נפגשו, ראיתי שכל השמחה שחוותה עם מרל, שעודדה אותה, הפכה פתאום לעצב וכעס – עליי כמובן. ״עוף מפה, אני לא רוצה לראות אותך״ היא אמרה וקמה מהספה. "בבקשה, מרתה, תני לי רק לדבר איתך, נפתור את זה" אמרתי בהתחננות שיחזור הקשר שהיה קודם. "אני לא רוצה שנפתור את זה, אני לא רוצה, אני רוצה להכיר משהו אחר, משהו יותר טוב ממך, חתיכת חרא, אתה חרא, שתדע לך" היא אמרה והתחילה לבכות. מרל התקדמה אליה וחיבקה אותה, ליטפה אותה לאות ניחום אבל בעיניים שלה ראיתי שהיא לא "בצד" שלה, מרל התחילה להיות בצד של שנינו.
"תקשיבי, אני יודעת שהוא פגע בך, ואני יודעת שהרבה מאוד זמן, לא הייתם הזוג המנצח, בלשון המעטה. אבל, אני חושבת שאת צריכה להבין גם אותו, אני חושבת שמותר לי להעלות את זה שהוא היה מרוכז בעבודה שלו ופחות שם לב אליך, אבל אני בטוחה שהיו גם תקופות שאת לא שמת לב אליו, וזה קורה בכל מערכת יחסים אפשרית, ובגלל זה את חייבת, זה לא אפשרות, שתביני גם אותו" מרל אמרה, ובעיניים של מרתה ראיתי את ההפתעה שמרל פתאום התיידדה איתי, זה היה די הפתעה לשנינו הנאום המרגש הזה.