הדור האפל-פרק 9

'נערה שמכבדת את עצמה תכבד את זכותם של כל בני האדם לחיים ובפרט את זכותה שלה, לא תגרום לעצמה נזק בכוונה, לא תפגע בעצמה ולא תתאבד.' (כללי הכבוד, משפט 7, סעיף ב'.)
משפט 7 בכללי הכבוד הוא בין שני המשפטים היחידים שנמצאים באופן זהה בכל הספרים של כללי הכבוד, לבנים ולבנות מכל הגילאים, הוא המשפט הבסיסי והחשוב ביותר שיש.

נכנסנו לאולם ענק מלא באנשים, כולם עמדו והתלחשו, ניסו להתקרב למרכז החדר לראות משהוא. וויל תפס לי את היד ולחש לי באוזן "שלא תעזי לנסות להשתחרר, אין לי סיכוי למצוא אותך כאן עכשיו אם תאבדי לי, ואם זה יקרה המצב יהיה קשה." הנהנתי בהבנה, לא רציתי לסבך את המצב עוד יותר ממה שהוא, ואפילו לא ידעתי כמה הוא מסובך. וויל הוביל אותי ליד הקיר לעבר יעד לא מוגדר אבל אחרי כמה דקות של ניסיונות נואשים להתקדם הוא וויתר, הוא נעמד וניסה להתרומם על קצות האצבעות שלו, הוא נראה מרוכז והאצבעות שלו שיחקו בשלי בעצבנות, לפתע הוא קפא, הוא ירד במהירות וההבעה שלא נראתה לא ממוקדת, ואז היא התחלפה להבעה של כעס, "יומיים אני לא פה והוא מתאבד," הוא לחש. את הבעת הכעס החליפה הבעה של כאב והוא עזב לי את היד. הוא ניסה לדחוף אנשים כדי להתקדם קדימה אבל אני תפסתי לא את היד ומשכתי אותו אחורה בכל הכוח שלי, לא רציתי שהמצב יהיה קשה, הרגשתי באינטואיציה שלי שאסור לו לרוץ קדימה, וגם עמוק בתוכי לא רציתי שהוא יעזוב אותי. הוא ניסה להתנגד אבל אני הפעלתי את כל הכוח שלי, הוא נראה לא ממוקד ובסוף הוא התייאש. הובלתי אותו חזרה לכניסה לחדר, בהתחלה הוא עוד התנגד אבל אחרי כמה זמן הוא בא בלי שום בעיות. יצאנו מהאולם וראיתי שהוא קצת יותר מפוקס. הושבתי אותו על הרצפה והתיישבתי לידו, לא העזתי לעזוב את היד שלו. "אתה יכול לספר לי מה קורה כאן?" שאלתי בקול רגוע. הוא הניד בראשו וניסה לקום, ראיתי שדמעות עמדו בענייו. "למה?" שאלתי אותו והוא ניסה לקום, משכתי אותו בחזרה למטה. "למה אתה לא יכול לספר לי?" שאלתי והוא ניסה להגיד משהוא, לא שמעתי אז התקרבתי אליו. "לא כאן, זה לא המקום לספר בו, בואי למקום אחר," הוא לחש לי. קמנו והוא הוביל אותי במהירות בחזרה בפרוזדור שממנו הגענו, בחצי הדרך הוא עצר, הוציא מכיסו צרור מפתחות ופתח את הדלת. נכנסנו לתוך חדר חשוך, שמעתי אותו נועל את הדלת, פניתי לאחור, לא ראיתי כלום. הוא הדליק את האור בחדר ואז שמתי לב שאנחנו עומדים ממש קרוב, אולי במרחק של שלושה סנטימטרים אחד מהשני. מיד התרחקתי לתוך החדר, הוא לא היה גדול, היו בו מיטה וארון בגדים וכמה דפים על הקירות הלבנים, בפינת החדר ראיתי מערכת אוורור. וויל תפס את ידי והתיישב על המיטה, הוא משך אותי לידו והתיישבתי גם אני. "מה קורה כאן?" שאלתי בלחש אבל הוא הניד בראשו לשלילה וסימן לי לשתוק, שתקתי. אחרי כמה דקות של שקט שבהן בחנתי את כל החדר, סנטימטר אחר סנטימטר, הוא סובב את ראשי אליו, ענייו פגשו בעניי, הצבע החום של העניים שלו עטף אותי בעצב, בכאב שלו, לא יכולתי יותר לסבול את זה והסבתי את מבטי. "מה קורה כאן?" שאלתי שוב, אבל הפעם לחשתי. הוא קרב את שפתיו לאוזני ולחש "אני לא מסוגל להגיד לך את זה, את תשנאי אותי." החזרתי את מבטי ופגשתי את עניו עוד פעם, ראיתי שהוא דובר אמת. "האמת כל כך נוראה?" שאלתי. הוא הנהן "אני אבקש מלוסינדה שתסביר לך," הוא אמר והרחיק קצת את פניו, משום מה לא רציתי שהוא יתרחק ממני. "מי זאת לוסינדה?" שאלתי מבולבלת. "זאת שפגשנו בפרוזדור מקודם," הוא ענה. נזכרתי בנערה הבלונדינית ותחושה לא נעימה הציפה אותי. "אבל היא שונאת אותי," לחשתי. "היא לא שונאת אותך, זה בכלל לא קשור אלייך, זה בנינו," הוא ענה והוריד את מבטו "זה סיפור ארוך." הרמתי את היד וצדתי את הדמעה שנשארה שם מהבכי של מקודם, וויל הרים את ידו ותפס את ידי, מוחה את הדמעה שעמדה על האצבע שלי. "אתה לא תספר לי מה קרה שם," אמרתי, לא שאלתי. "היה לי חבר טוב, לא היה לו טוב והוא רצה להתאבד, שכנעתי אותו שלא אבל כשיצאתי לטפל במקרה שלך הוא כנראה החליט שזהו, ובאמת זהו," הוא ענה וקרב את ידו שאחזה בידי אל פיו, הוא פתח את ידי ונישק בעדינות את כף היד, הבכי שלו התחדש והדמעות נשרו בקצב הולך וגובר. משכתי אותו אליי וחיבקתי אותו, הוא בכה לתוך הכתף שלי במשך כמה דקות עד שנרגע, ידיו נכרכו סביבי והוא חיבק אותי בחוזקה, בקול חנוק הוא לחש לי "אסור לי להתאהב בך, אבל אני לא יכול שלא."