הדור האפל-פרק 4

'נערה שמכבדת את עצמה תנהג בענווה ובצניעות, לא תרים את עצמה מעל הכלל ולא תנהג ביהירות או גאוותנות.' (כללי הכבוד, משפט 5, סעיף ד'.)
לפניי שנתיים, הצלחתי במיוחד באחד המבחנים החשובים ביותר של השנה, מבחן שנכנס למאגר ההישגים שבסוף השנים האדומות משמש להצבות. כנהוג בפלג, את הציונים מקריאים בקול לפני הכיתה ואחר כך מקבלים את טופס הבחינה באופן אישי מהמדריך שעשה את המבחן הזה. המבחן היה על ההיסטוריה של פלג המשקיף ואגף המודיעין המרכזי, נושא שאותו אהבתי במיוחד. אחרי שנגמרו הלימודים חזרנו בהסעה ונפגשנו עם הבנות של פלג האדיב שעשו מבחן דומה על הפלג שלהן, חברה שלי הכריזה בגאווה על הציון שקיבלה, ואני שקיבלתי יותר, אמרתי מיד אחריה. זה היה בתחנה של הכפר ואמא שלי שבדיוק עברה שם שמעה אותי אומרת את הציון שלי ואת התגובות של שאר הבנות, לקחה אותי הביתה מיד ושאלה אותי בכעס למה אמרתי את זה, לא ידעתי מה לענות והיא אמרה לי לדקלם את כל המשפט הראשון של כללי הכבוד לנערות, זה הספיק כדי ללמד אותי את הלקח.

אחרי הצהריים של יום חמישי ליוויתי את קים בחזרה מתחנת האוטובוס, רציתי לשמוע איך היה בראיון השני, את הראשון היא עשתה ביום ראשון. "איך היה בראיון?" שאלתי אותה בעייפות כשפגשתי אותה בתחנה של הכפר. "סבבה נראה לי, מה עבר עלייך, את נראת כמו זומבי," היא צחקה. "כל היום ארזתי, זה התחיל בלרשום על כל ארגז מה יכנס אליו, כדי שלא יקרה מצב שאני נתקעת בלי ארגזים," עניתי ופיהקתי. "עשית כבר רשימות?" היא שאלה בהלם "מתי?". "אני לא הייתי צריכה ללכת לראיונות וכאלה, וגמרתי אותן כבר אתמול בנסיעה," עניתי ובעטתי באבן הקרובה אלי. "את לעולם לא תגמלי מזה," היא צחקה. "כנראה, יש דברים שלא משתנים," עניתי וצחקתי גם אני. "מה עם ווילפרד?" היא שאלה כעבור כמה שניות. "וויל? מה איתו?" שאלתי בהפתעה. "את עדיין חושבת עליו?" היא שאלה. "למה לי?" שאלתי בהתחמקות. "את מסמיקה, אל תגידי לי שלא פגשת אותו," היא אמרה בצורה יודעת. "איך את יודעת?" שאלתי בהלם, עד כמה שידוע לי, לא ספרתי לאף אחד על זה שפגשתי את וויל באוטובוס. "ובכן, אחותו הייתה המראיינת שלי היום," היא ענתה. "מעצבנת כמוהו." הייתי צריכה לצפות שכל אדם שהיא תפגוש היא תמצא איתו קשר. "איך הגעת לזה?" שאלתי אותה. "היא ראתה אותך בטקס סיום שלנו וראתה שאנחנו הולכות אחר כך ביחד ומדברות אז היא הבינה שאנחנו חברות, דיברנו בראיון ואז היא שאלה עלייך, שאלתי אותה איך היא מכירה אותך אז היא אמרה שהיא ראתה אותך בטקס סיום, וראתה שאנחנו חברות טובות וכו', שאלתי אותה למה היא שואלת עליך אז היא אמרה שאח שלה לא מפסיק לדבר עלייך, שאלתי אותה מי זה אח שלה אז היא אמרה שקוראים לו וויל, 'ווילפרד?' שאלתי אותה, אז היא ענתה שכן, ואז שאלתי אותך מה הוא מדבר עלייך אז היא אמרה שהוא פגש אותך אתמול ומאז הוא רק מחייך," היא אמרה בנשימה אחת. "ואני אמורה להאמין לך?" שאלתי בעייפות כשפנינו לרחוב של הבית של קים אחרי שעיכלתי את כל מה שהיא אמרה. "טוב. קצת הגזמתי, היא הייתה הרבה פחות חמודה, וגם הוספתי את הקטע שמאז הוא לא מפסיק לחייך," היא הודתה וצחקה. "טוב, נתראה, אני צריכה לסיים את מה שתכננתי להיום כדי שמחר אוכל ללכת לקניות על הבוקר," אמרתי ונפרדתי מקים בפיהוק נוסף. "ביי." היא צעקה ונכנסה לבית שלה. פיהקתי פעם נוספת וחזרתי הביתה.
בבית נשארו לי לארגן את כל החפצים האישיים שאני לא צריכה לחופש ולהכניס אותם לארגז הראשון שחתמתי וגררתי לפינה של חדר המשפחה. "זהו להיום, ארגז ראשון סגור וחתום, נותרו עוד 9." אמרתי לאמא שלי כשנכנסתי למטבח והחנקתי פיהוק נוסף. "מחר את הולכת לקניות?" שאלה דיינה אחותי שצעירה ממני בשנתיים בזמן שחתכה ירקות לארוחת ערב. הנהנתי והתיישבתי לידה. "אני יכולה לבוא איתך?" היא שאלה והעבירה לי את הסכין כדי שאמשיך לחתוך בזמן שהיא מכינה חביתות. "אין לי בעיה שתבואי, תשאלי את אמא," עניתי ולקחתי עוד מלפפון. "אין בעיה חמודה, את במילא צריכה מדים חדשים," אמרה אמא שהקשיבה לשיחה שלנו בזמן שסידרה את העוגיות בקופסא. "איי!" צעקתי באותו רגע, הנחתי את הסכין מהיד שלי וקמתי במהירות לעבר הכיור. "מה קרה?" שאלה אמא שלי בדאגה. "חתכתי את עצמי," עניתי בזמן ששטפתי את היד שלי במים הקרים, דיינה רצה להביא את ערכה של העזרה-ראשונה. התיישבתי בחזרה ליד השולחן ובחנתי את החתך בזהירות, הוא היה יחסית עמוק ועדיין דימם. "תראי לי," אמרה לי אמא שהתיישבה לידי. הראיתי לה את החתך והיא הנידה בראשה. "נצטרך לתפור את זה, אין בררה," היא אמרה והוציאה חוט ומחט מהערכה. עצמתי את העיניים, נשמתי עמוק ופקחתי אותן בחזרה. "כדי לך לעצום עיניים," אמרה אמא שלי ברכות. הנדתי בראשי, אין סיכוי שאני עוצמת עיניים, אני לא מסוגלת. "דיינה, בואי תעזרי לי," קראה אמא שלי לדיינה שחייכה על ההזדמנות לעשות משהוא. דיינה שלומדת בפלג האדיב וחולמת להיות בעתיד אחות במרכז הרפואי לקחה את היד השנייה שלי והתחילה לשחק איתי משחק של ידיים, לא הייתה לי בררה אלא לשחק איתה בזמן שאמא שלי תפרה את החתך. אני לא בדיוק זוכרת מה היה שם אבל זה ממש כאב ובארוחת הערב נאלצתי לבקש עזרה מדיינה.
התעוררתי בבוקר לקול הצלצול המוכר של השעון המעורר שלי, הערתי את דיינה והתארגנו בשקט כדי לא להעיר את השאר, השעה הייתה שש בבוקר. בשש וחצי יצאנו לתחנה ובשבע כבר היינו על האוטובוס. אחרי חצי שעה כבר היינו במרכז המסחרי הצפוני, המטרה הייתה לקנות את כל מה שהיינו צריכות ולחזור לכפר באוטובוס של 12:00. ירדנו מהאוטובוס ונגשנו לחנות המדים. בחנות הזאת יש כל מה שצריך בתחום של תלבושת אחידה וציוד מותאם: בגדים, נעליים, תיקים ותרמילים, מחברות, יומנים, קלסרים, קלמרים ועוד המון. הלכנו בהתחלה לאזור המדים האדומים, דיינה לקחה חולצה וחצאית והלכה לתא המדידה. "אמילי?" צעקה דיינה מתוך תא המדידה. "מה?" שאלתי והתקרבתי לתא. "את יכולה להחליף את החולצה למידה יותר גדולה?" היא שאלה. "כן, איזה מידה את צריכה?" שאלתי וניגשתי למדף. "שתיים," היא ענתה. "אני לא מאמינה שעקפת אותי," אמרתי לה והכנסתי את החולצה אל תא המדידה. "מה לעשות, את ירשת את השכל אני את הגודל." צחקה דיינה "מאיפה בדיוק הגיע הגודל?" שאלתי בהפתעה. "לא יודעת, אבל את לא ירשת אותו," היא צחקה ואני הנהנתי בעצב, מה לעשות שנולדתי למשפחה של נמוכים, וחוץ מאח שלי הקטן אף אחד לא ג'ינג'י, אז יצא שאני גם קטנה בגודל וגם בולטת. "אבל אין מה להגיד, אותך קשה לפספס," היא אמרה בגיחוך ואני נאנחתי. "מה לעשות?" שאלתי ודיינה יצאה מתוך תא המדידה. "מה דעתך?" היא שאלה והסיתה את השיער הבלונדיני שלה למאחורי האוזן. הנהנתי "נחמד," אמרתי והצבעתי לאזור של מדים בצבע בז'. "כן, אני יודעת שצריך להזדרז," היא אמרה ונכנסה חזרה לתא. אחרי שהיא יצאה בחזרה עם הבגדים הרגילים שלה הלכנו לאזור של השנים הורודות. אחרי שמדדתי את התלבושת שלי, חולצה מכופתרת בצבע בז' מבד נוקשה וחצאית באותו הצבע וסריג כחול כהה לחורף, ניגשנו לקופה, מלנו טופס קנייה לפי הרשימה של פריטי החובה והחזרנו אותה למוכר המבוגר שזכרתי שפעם היה השרת בבית הספר של השנים הכתומות, המוכר/שרת בדק את הטופס במלאי של החנות ואישר את הזכאות שלנו לפריטים האלו ואז כתבנו את פרטי הכתובת שאליה תשלח הקניה במהלך היום. לפני שעלינו לאוטובוס חזרה לכפר, עברנו בבית המרקחת וקנינו כדורי נפטלין שאוכל לשים ביחד עם המדים כדי שהעש לא יהרוס אותם.
באותו הערב ארזתי את מרבית המדים ביחד עם בגדים נוספים וחתמתי את הארגז השני. נותרו עוד שמונה.