הדור האפל-פרק 3

'נערה שמכבדת את עצמה תכבד כל אדם בפרט אדם המבוגר ממנה ובפרט מוריה והוריה.' (כללי הכבוד, משפט 1, סעיף א'.)
כשהייתי בת 7, בסוף השנים הלבנות שלי, התחצפתי לאמא שלי בפעם הראשונה שלי, אמרתי לה שהיא בכלל לא אמא טובה, שהיא לא יודעת לבשל ולאפות, ולטפל בי ובאחים שלי ושאני שונאת אותה. באותו השבוע אני הייתי צריכה לבשל ולטפל באחים שלי, ואמא שלי התנהגה כמו שאני התנהגתי. ביום הראשון עמדתי בזה בגבורה, הכנתי כריכים וסלט והלבשתי את אחים שלי כמו שצריך, אבל למחרת כבר לא יכולתי יותר. מאז, בחיים לא התלוננתי יותר, לפעמים התחצפתי אבל לא ברמה כזאת.

עבר בדיוק שבוע מאז הטקס, ביום רביעי קמתי מוקדם בבוקר כדי שאוכל להספיק להגיע לאוטובוס מספר 127 שמגיע למרכז הייעוצי של האזור. הטיפול שלי נקבע לשעה 9:30, הנסיעה למרכז לוקחת שעה וחצי באוטובוס, זה אומר שאוכל לגמור את הרשימות של מה שאני צריכה לארוז לשלוש שנים הבאות, לזמן שאשהה בבית הנץ שנמצע במחוז המרכזי, מחוז דֶמִינְטוֹן. מחוז דמינטון הוא המחוז היחיד שהוא גם עירוני וגם כפרי, כל שאר המחוזות הם או עירוניים, ואז במחוז יש שתיים או שלוש ערים וכל השאר שטחים פתוחים ואזורי תעשיה. במחוזות הכפריים יש רק כפרים, והם מחולקים לאזורים, לכל אזור יש ביתי ספר, מרכזי חנויות,משרדי ממשל ומרכזים רפואיים משלו, שאר השטח הוא שטח חקלאי.
אחרי שהתארגנתי יצאתי לתחנת האוטובוס, הכפר שלנו נמצא בקצה הצפוני של האזור, המרכז הייעוצי נמצא בקצה הדרומי שלו ולכן הנסיעה לוקחת שעה וחצי. אחרי שעליתי לאוטובוס והתמקמתי במקום שלי שקעתי ברשימות והטבלאות והחישובים של כל מה שאצטרך לשהות שלי בחווה (ככה אנחנו קוראים לבית הנץ). אחרי חצי שעה האוטובוס עצר בתחנה של המרכז המסחרי הצפוני. "יש פה מקום?" שאל קול שנשמע לי מוכר. הזזתי את התיק מהמושב שלידי והנהנתי, הייתי באמצע חישוב של כמות החולצות שאצטרך, וכמה מתוכן מדים. "את יכולה להגיד שלום את יודעת…" אמר הקול. סיימתי את החישוב במהירות והרמתי את הראש. לידי ישב בנוחות, עם חמש שקיות של קניות עליו, וויל. "היי, אני פשוט באמצע, מצטערת," אמרתי וחזרתי לטבלה שבמחברת. "באמצע מה?" שאל וויל והציץ לתוך המחברת. "באמצע להכין רשימה מה לארוז לשלוש שנים הבאות," עניתי בצורה הכי מאופקת שלי, כדי לא להראות לו שאני עצבנית. "אז את יודעת איפה את מוצבת," אמר וויל בחיוך מנצח. "כן," עניתי והעפתי מבט לעבר המחברת שלי. "אז אנחנו ביחד," הוא אמר והביט בי בציפייה. "מה? לא הבנתי," אמרתי מבולבלת. "גם אני מוצב בבית הנץ, בתור מסייע מישני של אחד מהאגפים. את יודעת? בתור אחת מפלג המשקיף, את ממש סתומה לפעמים," הוא השיב. "תודה. אם אכפת לך, יש לי רשימות לעשות," אמרתי וחזרתי למחברת שלי.
רבע שעה אחר כך הוא ירד למזלי הרב, כשהוא ישב לידי ממש לא הצלחתי להתרכז ברשימות שלי ולחשוב שמצפות לי שלוש שנים איתו… בשאר הנסיעה השלמתי סוף כל סוף את הרשימות, עכשיו אני יכולה להתחיל לעשות קניות ולמלא את ארגזי המטען שמחכים כבר שבוע מחוץ לבית שלי.
ירדתי בתחנה שעמדה ליד בניין אפור גדול. ליד הכניסה לבניין עמד שומר שבדק למה כל אחד נכנס ומה יש לו בתיק. הראיתי לו את ההפנייה שלי והוא חייך "אז את אמיליה בקר, ראיתי אותך בטקס הסיום, הבת שלי מעריצה אותך, הבן הגדול שלי בפלג הלוחם, הוא סיים השנה את השנים האדומות והבת השנייה שלי ראתה אותך מקבלת את מצטיינת המנהלת, גם היא ג'ינג'ית ובפלג המשקיף," אמר ואם לא הייתי עוצרת אותו ואומרת לו שאני צריכה להיכנס ואני מעכבת אנשים, הוא היה עוד ממשיך לברבר על הבת שלו. נכנסתי לתוך בניין מאוורר ומרווח מסויד בלבן. בתוך הבניין היו כמה אנשים שישבו על כורסאות ונראו מנותקים. נגשתי למזכירה מבוגרת שישבה מאחורי שולחן מתכת ונתתי לה את ההפניה. "טיפול ראשון?" שאלה בקול משועמם והרימה אלי מבט מאחורי משקפיים מרובעות. עניתי בשקט "כן." "דברי בקול, אני כבר לא שומעת כמו ששמעתי כשהייתי צעירה," היא אמרה בקול קצר רוח. עניתי בקול חזק יותר והיא הנהנה. "קחי, תמלאי ותחזירי לי, אחרי זה תוכלי לגשת ליועצת," אמרה והושיטה לי חוברת דקה ועט. התיישבתי על כורסא פנויה והתחלתי למלא את השאלון: שם פרטי, שם משפחה, אזור, כפר, תאריך לידה, מספר סידורי, טלפון סלולארי שלי, הסיבה שבגללה שלחו אותי אל היועצת, עבר פלילי כלשהוא וכו'. אחרי שמלתי את כל השאלון (מה שיכולתי) החזרתי אותו למזכירה. "עכשיו תמתיני עד שיגיע תורך," היא אמרה ונתנה מבט חטוף על צג המחשב. "אה, רגע, זאת שלפנייך בדיוק סיימה, לכי בפרוזדור הימני, דלת שלישית משמאל." אמרה והתחילה להתעסק עם השאלון שלי.
החדר של היועצת היה קטן, מאוד קטן ועמוס בפסלונים, עציצים וחפצי נוי אחרים שלא תרמו לתחושה של הקלסטרופוביה שהרגשתי מיד כשנכנסתי, ואני לא בן אדם קלסטרופובי בדרך כלל. החדר היה צבוע במעיין אפרסק צהבהב, ועל החלון היחיד שהיה בו היה תלוי וילון כתום חצי שקוף שגרם לאור שנכנס להראות כתום. בתוך החדר על מחצלת נצרים גדושה בכריות ישבה אישה לבושה בשמלה פרחונית מבד קליל, היא הרכיבה משקפיים עגולות ועבות שגרמו לעניים שלה להראות גדולות פי 3 ממה שהן באמת. היא החזיקה בידה כוס של שייק כתום כלשהוא וסימנה לי לשבת מולה, היא נראתה שקועה בטרנס וזזה בהתאם למנגינה שלא שמעתי. "את אמילי?" היא שאלה בקול גבוה ובחנה אותי במבט שליו. הנהנתי. "את יכולה לספר לי למה את כאן?" היא שאלה וניקתה את המשקפיים שלה. "כי החובשת של בית הספר שלי הפנתה אותי," עניתי בשקט. "ולמה היועצת של בית הספר שלך הפנתה אותך?" היא המשיכה והחזירה את המשקפיים שלה לענייה שבלי המשקפיים היו קטנות מדי. "כי החובשת חשבה שזה מה שאני צריכה," עניתי, לא חשבתי לשתף פעולה, לא רציתי להיות שם בכל מקרה, והחדר שלה הלחיץ אותי ברמות. "ואת יכולה לחשוב אולי למה?" היא שאלה באותו קול שליו, אז החלטתי לעצבן אותה. "כי התעלפתי בטקס סיום," עניתי. "רוצה שייק גזר ורימונים?" היא שאלה והתכוננתי לענות עוד תשובה מתחמקת. "מה?" שאלתי בהפתעה. "שייק רימונים וגזר, כמו שלי," היא אמרה והרימה את כוסה. הנדתי בראשי והתחלתי להרגיש בחילה. "יש שם פח אם את צריכה," היא אמרה כשראתה את ההבעה של הפנים שלי. "אל תדאגי, אחרי שלושה מפגשים זה עובר בדרך כלל." היא הוסיפה. "מה?" שאלתי. "הבחילה," היא השיבה. "ולמה התעלפת בטקס סיום?" היא שאלה אחרי כמה דקות. "כי התרגשתי כנראה," אמרתי בשקט והורדתי את המבט, היא ידעה שזאת לא האמת. "אני לא כל כך בטוחה שאת מספרת לי את האמת," היא אמרה והקול שלה היה השתנה קצת, הוא היה רך יותר. "החובשת ספרה לך למה היא שלחה אותי?" שאלתי והרמתי אליה מבט. היא לגמה מהשייק. "בשלב זה אני שואלת שאלות," היא אמרה. החזרתי את מבטי למחצלת. "אז, את מתכוונת לספר לי את האמת?" היא שאלה. "התעלפתי בגלל שאבא שלי דיבר בטלפון בזמן שקיבלתי את התעודה," עניתי והתחלתי לשחק עם הנצרים. "ואיך הרגשת עם זה?" היא שאלה ושמעתי שהיא לקחה עוד לגימה. "זה היה מאוד מאכזב, נראה לי," עניתי ומשכתי את אחד הנצרים. "אם תועילי בטובך לא להרוס לי את השטיח זה יהיה נחמד מאוד," היא אמרה וקמה למזוג לעצמה עוד מהשייק המוזר שלה. "במפגש הבא שלנו שיהיה בשבת בערב, אני מבקשת ממך שתביאי את החפץ האהוב עלייך," היא אמרה. העפתי מבט בשעון, לא יכול להיות שכבר עברה שעה, אבל באמת עברה שעה, קמתי והלכתי לדלת. "את בטוחה שאת לא רוצה שייק רימונים וגזר?" היא שאלה. ניסיתי להיזכר איפה הפח, העפתי מבט מהיר בחדר הצפוף, זינקתי לעבר סל נצרים עם שקית ניילון והקאתי את כל מה שאכלתי לארוחת בוקר. "זה יעבור מתישהו, קחי תפוח," היא אמרה ויצאה מהחדר עם הכוס שלה.