הדור האפל-פרק 16 המעודכן

אחרי הפסקה קצרה חזרתי לכתוב, תיקנתי את הפרק הקודם ועכשיו אני ממשיכה, היא התיקון:

'מתחקר המכבד את עצמו ואת מקצועו ישאל שאלות הקשורות אך ורק באופן ישיר אל מושא החקירה, יקפיד על כללי התחקור ולא יפגע בפרטיות הנחקר.' (כללי הכבוד בדין ובמשפט, משפט 10, סעיף א'.)
אחד התפקידים של מערכת המשפט באיגוד הוא לספק מתחקרים אשר יתחקרו את הנאשמים, תפקיד התחקור הוא תפקיד מאוד מסובך ורגיש שמצריך אינטליגנציה ריגשית גבוהה מאוד ויכולת קריאת שפת גוף מדויקת ביותר. מערכת המשפט מורכבת מאנשים אשר גדלו ולמדו הן בפלג המשקיף והן בפלג האדיב, אמא שלי למדה בפרק האדיב, והתפקיד שבו בחרה לעסוק היה תחקור.

התעוררתי בתא הכלא החדש שלי, עברתי אליו אחרי חודש שבו גרתי בתא מיוחד, מאז הפעם הראשונה שבה פגשתי את אמא שלי בחדר התחקור. התא הישן היה כל בוקר מוצף באור המלאכותי שסימן שעכשיו כבר בוקר, בתא בחדש היה חלון אמיתי. בתא הישן תמיד היה חלון קטן בתחתית הדלת שנפתח ולתוך התא הוכנסה ארוחת הבוקר שלי ואיתה הבקבוק של המים, בתא החדש התארגנתי לארוחת בוקר בחדר האוכל.בתא הישן הייתי ניגשת לאסלה שעמדה בצד החדר, אחר כך גם לכיור, בתא החדש אני הולכת לשירותים המרכזיים. בתא הישן הייתי אוכלת לבדי את הדייסה המגעילה שכבר התרגלתי לטעמה, עכשיו אני יושבת עם עוד כמה אסירים ואוכלת דייסה טעימה עוד פחות. זוכרים את הדלתות שאליהן סיפרתי בפרק הקודם, הדלתות האטומות מברזל? ובכן מסתבר שהן תאי הכלא של הכלא הביטחוני הגדול ביותר של האיגוד, מאחורי כל דלת כזאת היה חדר עם קירות מבטון, פתח אוורור, אסלה, כיור, מזרון, מנורה ופתח להכנסת והוצאת מזון ובגדים. אותו היום שבו פגשתי את אמא שלי היה גם היום הראשון בסדרת ימי תחקור מפרכים, כל יום על הבוקר נלקחתי לחדר התחקור שם תחקר אותי צמד מתחקרים מיוחד, אמא שלי וסגן המנהלת של בית הספר של השנים האדומות באזור 2, מחוז דאילון. אותו צמד שאל אותי שאלות ותוך כדי גם סיפר לי סיפורים על מה שקורה בעולם שלנו, אמא שלי סיפרה לי למשל, שהיא וסגן המנהל הכירו לפני חמש שנים, הם יצאו באופן קבוע בכל יום שלישי ושישי בשבוע, שאבא שלי לא היה בבית, אמא שלי גם שמחה לבשר לי שהאבא של שני האחים הצעירים שלי הוא לא אבא שלי. הם גם סיפרו לי שאבא שלי חבר בתנועה כבר שמונה שנים ושהוא היה בטוח שאמא שלי לא יודעת, עד שאסרו אותו והרגו אותו באשמת בגידה באיגוד, כלומר אני יתומה. אחים שלי עברו לטיפולם של צוות הרווחה של האיגוד, הם גרים באזור 3 עכשיו ופעם בשבועיים אמא שלי באה לבקר אותם, הם לא יודעים דבר וחצי דבר ממה שקורה, הם חושבים שאבא חלה במחלה קשה והוא ואמא נסעו לטיפולים במחוז אחר, המטרה של הסיפורים שלהם הייתה לשבור אותי פסיכולוגית אבל זה לא עזר, אני נשארתי חזקה. נשארתי חזקה עד שיום אחד, שלושה שבועות אחרי התחלת התחקורים, נכנסתי לחדר התחקור וראיתי כיסא אחד עומד, אמא שלי וסגן המנהלת עמדו והתנשקו לידו. "את מוזמנת לשבת על הכיסא," אמר סגן המנהלת, התיישבתי בחשש והוא חייך קצת, "את מבינה?" הוא התחיל להסביר בקול המגעיל שלו, "נמאס לאמא שלך ולי שאת לא מדברת, זה התחיל קצת להעיק. התייעצנו עם המדען החביב שלנו והוא המליץ לנו לנסות להשתמש בכיסא הזה, זה בטוח יעזור לנו לקבל את התשובות שלנו." ניסיתי לקום מהכיסא אבל אז הבנתי שחגורה נכרכה סביבי כשלא שמתי לב לכך, לא יכולתי לזוז אפילו. " נתחיל בשאלה הראשונה שלנו," אמרה אמא שלי והתקרבה אל הכיסא, "מי בצוות איתך?" סירבתי לענות אז אמא שלי חייכה אליי חיוך מתנצל, "את הזמנת את זה." לא הייתי מוכנה לכזה כאב, כל תא בגוף שלי צרב מהמכה שחטפתי, זאת הייתה מכת חשמל. "ובכן?" אמא שאלה אותי. זאת הייתה הפרה חמורה של כמה וכמה מכללי הכבוד אבל כבר לא היה לי למה לצפות, "אני לא אענה." משהוא בעניים של אמא שלי כבה כשהיא לחצה על הכפתור, הכאב היה נוראי, צרחתי בקול אבל הוא לא נגמר, הוא המשיך עד שאיבדתי את ההכרה, זה לקח בדיוק עשרים שניות.
התעוררתי בחדר התחקור, אמא שלי ישבה מולי וחייכה חיוך מעוות כשאלה "זה הספיק לך?" הנהנתי, רק לחשוב על הכאב ההוא גרם לי לדבר. עניתי על כל השאלות שהיא שאלה אותי, בין אם הבנתי למה היא שאלה ובין אם לא, עניתי. וגם ביום שאחר כך וגם ביום שאחריו, כל יום היו שאלות חדשות ובכל יום עניתי, מפחדת מהכאב ההוא.