הדור האפל-פרק 15

'מדען המכבד את עצמו יהיה נאמן למולדתו, לא יסתיר מידע, לא יפעל ללא ראשות.' (כללי הכבוד במדע ובמחקר, משפט 1, סעיף 3.)
את הכלל הזה השטח האפור בפירוש מקיים, רק שלאיגוד האידיוט לא איכפת מכל הדברים האחרים כל עוד יש לו כוח, למדען איכפת רק מכסף והשתוקות בכלל לא בעניינים כך שזה לא משנה, המדען עושה כאהבת נפשו החולנית.

בשבועיים שאחרי הסיור הראשון נפגשתי בכל יום עם המדען, פעמיים ביום. בפעמים הראשונות הוא סיפר לי על השטח האפור ופעולתו, אחר כך הוא התחיל לחקור אותי בכל מיני שאלות מוזרות חסרות פואנטה שסירבתי לענות עליהן, ידעתי שהוא רוצה את התשובה לשאלות הללו ולא רציתי לספק לו אותה. מי שהביאה אותי ממקום למקום, הביאה לי אוכל, מים ובגדים הייתה אריקה 12. ביום השלישי אחרי הסיור הראשון שאלתי את אריקה איך היא והאחרות מתקשרות אחת עם השנייה אז היא הוציאה פנקס וכתבה בכתב מסודר ויפה:"שפת הסימנים." היא הראתה לי את מה שכתבה ואז הראתה לי מספר תנועות ידיים. הנהנתי וחייכתי, "את מוכנה ללמד אותי?" שאלתי אותה. היא הנהנה בהתלהבות ויצאה מהחדר. כעבור כמה דקות היא חזרה עם ספר עב כרס ונתנה לי אותו, על הספר היה כתוב:"מילון שפת הסימנים של עם השתוקות". פתחתי אותו ובתוכו היו מסודרות לפי סדר האלפבית כל מיני מילים ולידן איור והסבר של התנועה. אריקה 12 לקחה את הפנקס וכתבה "שלום" ואז הראתה לי סימן עם היד, ניסיתי לחקות אותה אבל היא הנידה בראשה והראתה פעם נוספת, הפעם הצלחתי. אחר כך היא כתבה מילים נוספות כמו "כן", "לא", "אבא", "אמא", "משפחה", "אני", "שלי" ועוד הרבה מילים כלליות כאלה והדגימה לי אותן, כעבור רבע שעה כבר הצלחתי לסמן את המשפט "שלום, אני אמיליה, אני גרה במחוז דאילון עם המשפחה שלי." אריקה 12 לימדה אותי את האלפבית ואת המספרים, היא הראתה לי איך משתמשים במילון, כל יום כשלא הייתי ב"סיור" עם המדען היא הייתה מלמדת אותי עוד וכשהיא לא יכלה אז למדתי לבד, היא לימדה אותי את השיטה האלפביתית והמספרית של הסימנים ואת השיטה של הנקישות, בסוף השבועיים הללו כבר דיברתי עם אריקה 12 באופן שוטף, היא סיפרה לי על השתוקות, על אורח החיים שלהן, על המורשת שפיתחו, כל תפקידן ועל יחסן לשלטון, מסתבר שהן כן יודעות מה הולך, לא כמו מה שכתבתי בהתחלה.
יום אחרי היום האחרון באותם השבועיים, היה זה יום שני לפי מה שאריקה 12 אמרה לי, הדלת של החדר נפתחה ונכנסו פנימה שלוש שתוקות ובניהן ליאה 10, אריקה 12 לא הייתה איתן. ליאה 10 הושיטה לי מכתב מתוך החלוק שלה והביטה בי בציפייה. "תודה," סימנתי לה, "איפה אריקה 12?" לקח לה זמן להבין שסימנתי לה בשפת הסימנים שלהן אבל כעבור כמה שניות היא התאוששה, "היא לא יכלה לבוא היום. תקראי את המכתב שלך." פתחתי את המכתב וקראתי בשקט, מה שהיה כתוב בו אפשר לתמצת אותו לשני משפטים, למדען נמאס שאני שותקת, הוא כבר לא יהיה כל כך נחמד מעכשיו. מהיום אני עוברת חדר ואני מתחילה סידרה של חקירות בידי צמד חוקרים מקצועיים. הנהנתי לעבר ליאה 10 וסימנתי לה אם היא יודעת מה הולך להיות לי. "אני לא יודעת פרטים אבל אני בטוחה שאת לא תיהני מזה," היא סימנה בתשובה, "עכשיו בואי איתנו." הלכתי אחריהן במסדרונות שכבר היו לי קצת מוכרים, עברנו ליד המעבדות שכבר הייתי בהן ואז עברנו אגף. האגף החדש היה מלא בדלתות אטומות מברזל, האור בו היה קלוש והקירות נצבעו בצורה לא יסודית בכלל, הם היו אפורים פה וחומים שם והריח שם היה נוראי, אחרי כל ארבע דלתות ישבה שתוקה מבוגרת יחסית עם נשק ונראתה משועממת למדי. עברנו כבר מליון דלתות ולא עצרנו, המשכנו עוד ועוד בתוך האגף המפחיד הזה, והשקט ששרר שם היה מפחיד עוד יותר. אחרי עוד בערך מליון דלתות הגענו לדלת שנראתה שונה, היה בה משהוא יותר מכובד מאשר שאר הדלתות המלחיצות, היא נראתה לא קשורה למקום. ליאה 10 הקישה על הדלת מספר נקישות שזיהיתי כמילה "מפתח" והדלת נפתחה, נכנסנו פנימה לתוך חדר עם אור חזק שסנוור אותי אחרי הרבה זמן בתוך האף החשוך. בתוך החדר ישבו עם הגב אלינו שני אנשים, גבר ואישה שנראו עסוקים במשהוא, מידי פעם הגבר עצר שנייה ונתן לאישה נשיקה קטנה, האישה צחקקה קצת והם חזרו למה שהם עשו, השתוקות יצאו מהחדר והדלת נסגרה. עמדתי ככה והתבוננתי בגבר ובאישה, משהוא באישה היה לי מוכר, לא ידעתי להצביע על מה זה בדיוק, היא לבשה חולצה מגוהצת בצבע אפור ושערה הבלונדיני היה אסוף בפקעת מאחורי ראשה. כך זה נמשך עוד חמש קדות, עמדתי והתבוננתי בהם עושים את שלהם וניסיתי להבין למה האישה הזאת הייתה לי מוכרת, היא הזכירה לי בדרך שבא היא ישבה קצת את אמא שלי אבל אין סיכוי שזאת היא, היא צריכה להיות עכשיו בבית ולדאוג לאחים שלי ואולי גם לדאוג לי… שקעתי במחשבות של אמא שלי ואחים שלי ולא שמתי לב שהגבר והאישה הסתובבו, לפתע הרמתי את עניי ונתקלתי בעניים הכי מוכרות לי בעולם, עם האף הקטן והישר והפה הנאה, אלו היו הפנים של אמא שלי. לא! המוח שלי צעק, לא, זה לא יכול להיות!!! אבל זאת הייתה היא, בפרוש אמא שלי, ולצידה עמד לא אחר מסגן המנהלת, הסגן כרך את ידו סביבה והביט עליה ברכושנות, היא הביטה בו וחייכה באהבה, אחר כך היא הביטה בי ואמרה, "אני מאוד מאוכזבת ממך אמיליה, את אכזבת אותי מאוד!"