הדור האפל-פרק 13

'נערה שמכבדת את עצמה תשמור על כדור הארץ בו היא חיה, לא תזהם, לא תלכלך, ולא תגרום נזק לסביבתה.' (כללי הכבוד, משפט 4, סעיף א'.)
עוד בגנים של השנים הלבנות לימדו אותנו כמה חשוב ומשמעותי לשמור על הסביבה. היינו שרות את משפט 3 בכללי הכבוד לילדות שהוא ממש דומה למשפט 4 בכללי הכבוד לנערות כל יום אחרי ההמנון, היינו הולכות לטייל עם הגן ברחבי הכפר ואספנו את מעט הזבל שהיה על הרצפה, כל כך חשוב היה ללמוד את זה.

אני לא יודעת כמה זמן הייתי כלואה בתוך החדר הזה, האנשים בשטח האפור לקחו לי את השעון והחליפו לי בגדים לסרבל אפור שגרד בכל מיני מקומות. רוב הזמן הסתובבתי בתוך החדר וניסיתי למצוא דרך להימלט מהחדר, כשהתעייפתי נשכבתי על במיטה ונרדמתי.
התעוררתי לקול דנדון פעמון, קמתי מהמיטה וראיתי שתי נערות עומדות בחדר, אחת מחזיקה בפעמון והשנייה מחזיקה מגש עם אוכל ועליו מכתב, שתי הנערות התבוננו בי בעצב והנערה עם המגש הגישה לי אותו, הן הסתובבו לצאת מהחדר אבל אני קראתי להן, "עצרו רגע." שתי הנערות נעצרו בפתח החדר והסתובבו חזרה אליי כשמבט שואל על פניהן. "איפה אני מתפנה?" שאלתי והנערה שהחזיקה בפעמון הצביעה על דלי שעמד בפינת החדר, הן נפנו לצאת עוד פעם. "חכו," קראתי אחריהן, הן הסתובבו וקוצר רוח נראה על פניהן, "אתן שתוקות?" שאלתי והבחורה שנתנה לי את המגש הנהנה, הבחורה השנייה לקחה את ידה והן הלכו לפני שאוכל לשאול שאלה נוספת, הדלת נסגרה וננעלה שנית, אני הייתי בתוך החדר עכשיו ובידי היה המגש. על המגש נחה ארוחה פשוטה שכללה לחם, גבינה צהובה וסלט, ליד הסלט עמד בקבוק גדול של מים שאמור היה להספיק לי עד סוף היום. אחרי שאכלתי והתפניתי בדלי שהתברר שהוא בעצם אסלה קטנה פתחתי את המכתב. המכתב הלך כך:
"לכבוד העלמה אמיליה בקר,
אולי תרצי לדעת מדוע הבאנו אותך לכאן למעבדה, ובכן זה פשוט מאוד. היות ואת צאצאית של שושלת עתיקה ומפוארת שמקורה במצריים העתיקה וצאצאית של שושלת נוספת שמקורה מאסיה, את נושאת בתוך תאייך רצף נדיר של דנ"א, רצף שאני רוצה. חוץ מזה, את צופנת בתוכך ידע חשוב, ידע חשוב מאוד שהאיגוד רוצה, ואני הולך לתת לו אותו בתמורה להרבה מאוד כסף. כפי שאת מבינה, בעולמנו ישנן מלחמות ואפילו לאימפריה גדולה כמו האיגוד יש אויבים, ואפילו לא מעט, ישנה התנועה שחותרת תחת השלטון של האיגוד ומנסה להפיל אותו מבפנים וישנן המדינות מבחוץ הקשורות יחדיו בברית הנקראת ברית STY. לאויבים אלו לא יהיה סיכוי מול הנשק האדיר שנמצא בתוך גופך ומוחך, השילוב בין הידע שנמצא בראשך והדנ"א שלך יכול להרוג אלפי אם לא מיליוני אנשים במכה אחת, ואת זה האיגוד רוצה. את הדנ"א שלך כבר לקחתי, אבל את הידע עוד קצת קשה לי בהתחשב בעובדה שאת מתעקשת לנהוג כמו שתוקה מוטנטית, היום בערב נעשה את הניסיון הראשון לדבר איתך, בינתיים תישארי בחדר שלך, תודה ולהתראות בערב,
המדען."
קימטתי את המכתב בכעס וזרקתי אותו על הקיר, המדען הזה הגעיל אותי ושיגע אותי, החלטתי שלא משנה מה הוא יעשה, לא אדבר. עברתי בראשי על מה שאני יודעת על השטח האפור, ידעתי שזה אחד המקומות היותר שמורים ומאובטחים וסודיים שיש, ידעתי שהוא נמצא בתוך אי איפה שהוא באוקיינוס ששייך לאיגוד, ידעתי שהוא לא מופיע במפות וזהו, זה מה שידעתי, לא ידעתי מה עושים כאן, לא ידעתי מי עובד כאן לא ידעתי כלום על מה שמתרחש כאן, כלום. התיישבתי על הכיסא והתחלתי לחשוב, שחזרתי פיסות מידע שהיו לי על המקום, שחזרתי את השיחה שלי עם המדען ואת מה שהוא לבש, שחזרתי את שני המפגשים שלי עם הנערות השתוקות, ניסיתי להבין מה זה שתוקות, אחרי כמה זמן נרדמתי על הכיסא.
גם הפעם דנדון הפעמון העיר אותי, פקחתי את עניי והרגשתי כאב חזק בצוואר, הוא נתפס לי, יופי. שתי הנערות השתוקות שהעירו אותי בפעם הקודמת עמדו שם והסתכלו עלי, זאת שהייתה עם הפעמון בפעם הקודמת החזיקה אותו גם עכשיו, היו לה שיער כמו של נימנה ואותו העור, לשנייה היו שיער בלונדיני מסופר קצר ועניים חומות בהירות כמו קליפה של עץ אקליפטוס, היא החזיקה מעטפה נוספת ביד. לקחתי את המעטפה וקראתי אותה בשקט, המדען הזמין אותי לסיור קטן במעבדות הראשיות, לא בדיוק יכולתי לסרב. יצאתי אחרי שתי הנערות השתוקות והלכתי אחריהן במסדרונות הלבנים, עברנו ליד כל מיני דלתות וחלונות, חלק מהחלונות הראו גן ענק שבו צמחו כל מני צמחים מוזרים וחלק מהחלונות הראו מעבדות משוכללות, בכל מקום היו נערות ונשים צעירות שלבשו חלוקים לבנים, אף אחת לא דיברה, הן רק עבדו בשקט. המשכנו לעבור בין המעבדות ועכשיו כבר לא יכולתי לראות את הגן, החלונות הראו רק מעבדות. כעבור כמה דקות הנערות נעצרו וזאת עם השיער של נימנה הורתה לי לפתוח את הדלת, פתחתי אותה והיא נסגרה מאחורי, הן נשארו בחוץ. החזרתי את פני לפנים החדר אבל אז נוכחתי לדעת שזהו לא חדר, זאת מעבדה ענקית!!! עשרות עמדות עבודה ולידן עשרות נערות ונשים צעירות שעבדו במרץ ובדממה, הקול היחיד שנשמע הגיע מהמכשירים. "ברוכה הבאה למעבדה הראשית," אמר המדען מאחורי, הסתובבתי אליו והוא חייך אליי חיוך קטן, "היום אנחנו לא נדבר על מה שאת שומרת, היום אני אספר לך מה אנחנו עושים כאן במעבדה." הוא התקדם ולקח את זרועי, שילב אותה בזרועו והתחיל להסביר.