הבדידות שלה משתקת

היא עוטפת אותי. מהווה לי פקעת.
אני יודעת שהיא שומעת אותי שוב. קוראת את ההולכה העצבית, מתרגמת, מבנה למילים ותחושות וזיכרונות מנותקים מרגש. היא יודעת שאני מפחדת שהכאב שלה לא יכול לעבור ושאני לא יכולה לעשות איתו שום דבר. שהיא כלואה איתי.
המגע שלה מתהדק ואני מנסה למצוא אוויר קר. לפעמים קשה לי להיות כל-כך קרובה. איך אפשר לנשום בכלל כשהיא בתוכי.

אולי זה היה קל יותר אם הייתי יכולה לחוות אותה באותה המידה.
אבל היא סוגרת את עצמה. מציעה את המעטפת ואת המגע שאני לא באמת זקוקה לו. היא מעדיפה לשתוק.

מי אני בכלל להכיל אותה. מי היא בכלל להכיל אותי.
מה היא יכולה להיות אם אני מכלה את המקום שלה? הסופי והמוגבל שמהווה את התודעה מתמלא בי אז איפה היא מתחילה. איפה היא מתקיימת.
אני מניחה אז את היד שלי על הלחי שלה והיא לוחשת שהיא לא יודעת.