הבּוֹעֵלֶת

אתה חושב שאתה 'אדם עומד בפני עצמו' שיכול לנהל את חייו ולאכול בעצמו, או להחליף לעצמו חיתול. אתה חושב שאתה יכול לעמוד מול אנשים ולהחזיק שיחה. אתה חושב שהרגליים שלך לא יתעקמו והרצפה לא תשאוב אותך מטה אל החריצים השחורים שבין הרצפות. הנה אתה, בחדר מלא אנשים ואתה מעמיד פנים שאתה יכול.

אתה מנפח את החזה ומותח את הגב, מעמיד פנים שאתה איש גדול. והנה – היא נכנסת. הנוכחות שלה דוחקת את החדר לפינות, וכל המרחב שהיה פעם גדול מלא עכשיו במעילים ובשמיכות צמר שהיא ארוזה בתוכם, והגודל שלה בלתי מוגדר, בלתי מעורער. או אולי, בפשטות: ענקי. היא ענקִיָה.

אתה נצמד לפינות או אולי מנסה להפחית מעצמך נפח, או ערך, או איך שלא תקרא לזה – לאוויר שחומק מבין הצלעות.

אל תישא אליה את העיניים. אל תסתכל. תביט לרצפה. שלא תתפוס אותך מביט באחרים. שלא תתפוס אותך מביט בה. אל תזוז. בלי תזוזה.

הידיים שלך רועדות, חלושות, רזות, קלות, מרוקנות, שבריריות כמו קרום של מאפה. הלב שלך פועם? אתה מרגיש אותו? עצבני? כועס? ממורמר? פוחד? פוחד? פוחד ממנה?

רק אל תזוז. כי תזוזה מושכת עין. ואם עינה תיפול עליך היא תטרוף לך את הביצים. הו, רק אל תנסה ללכת. אל תנסה לברוח. היא תתפוס אותך. וזה יהיה הרבה יותר נורא. כי אתה זָאטוּט. אתה כלב קטן. אתה כלב קטן שלה. כלבון קטן עם זנב ורצועה. ואתה יודע שהיא יודעת שאתה שם. אתה יודע – כי התחושה הזאת בבטן לעולם לא משקרת. תחושה של נְתִינוּת.

והנה היא ממשיכה לדבר עם אנשים, והיא נושאת פניה בנינוחות ובשלווה, כי אתה ממתק קטן שהיא תשאיר לסוף. ממתק קטן שיחכה לה שתבוא. כמו כלב טוב מאוד. כלב טוב שיחכה. והוא חיכה.

והנה עינה נפלה עליך. היא שועטת לעברך בתאוצה בלתי מתפשרת – מעיליה וצמריה מתנפנפים סביבֵיְהַ ואנשים נדחקים לקצוות. והחיוך שלה סוכך עליך והחום שלה עולה עליך ואתה שלה שלה כל כך שלה כולך צעצוע ממתקון פוצ'י מוצ'י פונג.

הזרועות שלה גדולות כמו יבשות והן סוגרות אותך אליה, אל חיקה. אין מפלט מעיניה. והן יודעות אותך. הן אונסות את זהותך. כל כך קרובות עכשיו, הן רואות הכול. היא יודעת מה אתה. היא יודעת ממה אתה עשוי. אתה מעטפת ספוגית של חלבונים שצמחה סביב גרעינים של פחדן. והיא שולחת את הזרועות, הן תופסות אותך בבטן, מפשפשות בחזה, מגפפות את הלב, מוצאות את הגרעינים של פחדן, משחקות בהם, מסדרות אותם בשורות ואז חובטות בהם כמו בחיילי צעצוע. להתעלף? היא לא מרשה לך. העיניים שלה צמודות לשלך, וגופך מתחנן, תתרחקי. הצבע שלך נהיה חיוור או ירוק, והיא שואלת למה הגבות שלך קפוצות? אתה כועס עליי? אתה כועס עליה? עליה?! כועס?! לא, גבירתי.

עוד פרפור של קְדַם-התעלפות, ולפתע העיניים שלה נהיות גדולות – גדולות, גדולות, ונכנסות פנימה. היא עושה ממך שקשוקה. אתה פונפון, אתה פרח בצנצנת, אתה דג בקופסא, אתה פעמון בתוך ענבל, אתה ממתקון בתוך ממתקייה.

אבל בסוף זה נגמר. ליטוף אחרון של הלחי והיא הולכת, שיחררה אותך. אבל אל תזוז, אל תזוז, אתה מרגיש רע. להקיא? נאנסת. אתה כלבון בונבון שנאנס. חמוד. נאנסת. ואתה שלה. אתה רכוש. היא בּוֹעֵלֶת אותך.