האפלה הסגולה

ילדה אחת פעם נגעה בזגוגית החלון שבביתה. הפעם, שלא כמו האחרות, תחת מגע ידה הזכוכית הפכה פתאום רכה יותר, ודקה, והילדה יכלה להעמיק את אצבעותיה לתוכה. היא עשתה זאת באיטיות ובלבול, משום שידעה שזכוכיות לא אמורות לנהוג כך, וסדקים דקים כמו נימים התפרשו והעמיקו לתוכה בקווים קטנים וקטועים. אור סגול עמום בעל תחושת חום מוזרה שעוד לא חשה לפני כן קראה לה מהצד השני. הלילה השתקף ממעבר לחלון והצד השני היה כמו עטוי מסכה של אפלה. האור הסגלגל קרן דרך הסדקים, מה שדרבן את הילדה לחרוץ ממש בתוך הזכוכית עד שחלק בתוכה נשבר. במפתיע, במקום שהשברים יפלו לקרקע הם נשארו מרחפים בחלל, כאילו דמות לא נראית מחזיקה אותם. עתה הילדה הייתה מבולבלת מאוד, מעולם לא נתקלה בתופעה שכזאת. היא הסתכלה על גופה, על הכותונת שלבשה ועל הרגליים הקטנות שבצבצו מתחתיה, כי כמו כדי לוודא שהיא עדיין היא בעולמה שלה. גל של רעד חלף ועבר מתחתית גבה ועד לאוזניה שהתחממו פתאום, משום שכל המציאות שלה הועלתה לפתע בסימן שאלה. האם היא עדיין היא בכלל. היא החזירה מבטה אל החלון אשר שאריתו כבר הפכה דקיקה ממש כמו בועת סבון, מבריקה וגמישה ביותר, וכשנגעה בה שוב בחשש ידה עברה דרכה בתנועה חלקה ומהירה, והיא הרגישה משב מוזר של רוח חמימה. הדבר היה מעט לא הגיוני, בשל העובדה שהעונה הייתה חורף וגשם ירד כבר ימים שלמים, ואפילו ברד ירד בבוקר. זה לא ייתכן. התופעה הבלתי אפשרית הזו הציתה בה זיק של סקרנות, והיא העמיקה את כל ידה ואז את כתפה אל העבר השני אל תוך החמימות המפתה. פתאום בהבזק מהיר כל חלקי הגוף שלה איבדו תחושה לגמרי, חוץ מידה שהייתה כולה מעבר לצד השני של החלון. צמרמורת עברה רק דרך ידה שם, והיא נבהלה מאוד שהתחושה בכל גופה נעלמה ואפילו של הפנים שלה, וככל שניסתה להזיז אותם בהבעת פנים קטנה ביותר לא הצליחה, ואפילו הבעה מפוחדת לא יצאה לה, והיא נשארה קפואה ומשותקת במקומה וידה מעבר לגבול התחילה להתעוות מאימה בפרכוסים ששלחו את כל האצבעות בכיוונים שונים ושרירה נמתחו והתכווצו במהירות וידה נזרקה לכאן ולשם, עד שלא נותרה לה ברירה ובדחף ללא מחשבה ברורה העבירה פניה מעבר לגבול הבועה הדק, והרגישה איך פניה נמתחים ועוברים כמו גומי ואז חוזרים למקומם אך מרגישים קצת אחרת. היא יכלה להרגיש את לחייה ורדרדות וחמות, למרות שלא יכלה לראות אותן, ורק הרגישה איך הן להטו פתאום, ועליהן שמה ידה ואז את השנייה שהעבירה אחריה וזו הפסיקה להתעוות מיד כשזוגתה עברה גם, והשנייה מצדה הוחייתה ויכלה להרגיש אותה שוב. אחר כך כל גופה כמו ריחף מעצמו ללא פקודה אל עבר הצד השני. היא ראתה כי היא עומדת בתחילתו של שביל של אבנים קטנות ומסודרות בשורה מדויקת מלפניה, שפתאום לא ידעה לאמוד את צבען ולקרוא להן בשם. המילים כמו נמוגו מלשונה והיא איבדה ממשמעותן, ונותרה שותקת ועומדת מול השביל ובקתה קטנה שדלתה הייתה פתוחה נגלתה מולה, רק לכדי חריץ שדרכו בהק האור הסגול בעוצמה. הילדה הרגישה איך כל משקל גופה משתנה במקום הזה, שלא היה גינתה ולא הרחוב, ובעצם, מעולם לא זכרה כי הייתה במקום כזה. היא עמדה שם נטועה לכמה רגעים, מסתכלת סביבה אך מעבר לשביל עליו עמדה מימין וגם משמאל העולם נטה והתעקל אל האפלה עד לחשכה מוחלטת, והיא פחדה מדי לרדת מהשביל אל המראות הלא ידועים, שנראו כמו סופו של העולם. היום אשר עבר עליה נראה לאחר ההתרחשויות מרוחק, כאילו התרחש אתמול, וחזר אליה ברעש עמום. היא נזכרה שעוד לא צחצחה שיניים, ואבא יכעס אם יגלה, ולמרות שהייתה במקום מוזר ביותר שעולה על כל חוקי המציאות, דווקא עובדה זו גרמה לה להתקדם אל עבר הבקתה והרחק מאדן החלון שהיטשטשה מאחוריה. צעדיה היו נוקשים כאילו לא שלה היו, אלא יותר כמו רובוט שממלא אחר משימה, ופניה נשארו קפואים ונטולי רגש משום שכלל לא ידעה כיצד ילדה שנקלעה למצבה אמורה להרגיש. רק ידיה המאוגרפות רמזו על תחושתה. כשהגיעה לדלת מתוך אותה מכניות חסרת מחשבה צלולה הושיטה ידה שנצבעה בבוהק האור וגרמה לה להרגיש כאילו הייתה אדם אחר, בעל עור ובשר שונה וחיים שונים – אך תחושה זו הרגישה לה שייכת, כמו חלק ממנה. היא לא יכלה לאמוד איזה אדם נוסף אליה, כמו רוח שנדבקה אל גופה ומבקשת לחדור פנימה ולהכנס, אבל ידעה בוודאות כי משהו חדש הצטרף אליה. הילדה הרגישה כמו יצור חסר שם, חסרת אונים בהצמדת תארים ומילים ליצור שכזה, שנדבק אליה דרך האור המסתורי. היא שלחה ידה ופתחה עוד יותר את דלתה, מוצתת מסקרנות שפעמה בה וגרמה לליבה הקטן להלום בפראות, אך היא הרגישה מנותקת ממנו כמעט, כאילו אם לא תתאמץ היא תזלוג מתוך גופה ולא תצליח לחזור, והתחושה המאיימת הזו גרמה לה לקחת שליטה על רגליה וכל גופה ולפסוע פנימה אל תוך פתח הבקתה הזוהרת. היא ראתה רהיטים ישנים, עשויים בעיקר מעץ בגוון עמוק ומולה עמדה שידה מעץ שעליה הייתה מברשת עם שערות דקות ולבנות, ולמעלה מראה שדרכה לא ראתה עצמה אלא רק ערפל ובהתחלה חשבה אותו לחלון אך ראתה פתאום כי הרהיטים שמאחוריה כן משתקפים מאחוריה. היא בדקה עוד פעמיים כדי לוודא שהיא אינה טועה, ואז שוב שלחה את שתי ידיה קדימה ואז אל פניה כי פחדה כי זאת היא שנמוגה ונעלמה, ומיששה את לחייה ואפה שאכן נשארו במקומם בינתיים, והיא פלטה אנחה דקה של רווחה, שכן לא ידעה כיצד תוכל להתנהל ללא גופה שהכירה. דפיקה חלושה נשמעה, ובאינסטינקט ומרוב כל הבהלה גופה של הילדה נמתח וקפץ מעצמו במקום. היא חידדה מבטה ואוזניה לא ידעו לומר לה מאיפה הדפיקה הגיעה. היא כבר כמעט פקפקה כי היא לא שמעה אלא דמיינה את הרחש, אך התעלומה נפתרה כשראתה צורה אפלה נמתחת מן המראה המשונה שממולה. היא בקעה מתוכה ויצאה והתמתחה בהתחלה כגוש גמלוני בעל גושים פנימיים שזרמו ובעטו כל אחד לכיוון שונה, והתמצקו אל צורה של יד שהייתה פשוטה לעברה, וראשה הסתחרר אבל רגליה סירבו לנוע ולא הקשיבו לפקודותיה, היא הייתה כבר מעבר לפחד. היד התקדמה מתוך המראה לאט לאט, והייתה מכוסה בערפל עבה וכבד שהסתחרר סביבה, ואור סגול עמוק ביותר אפף אותו. הכף שלה הייתה הפוכה, מושטת אליה, אל הילדה. היד עצרה והשתהתה בתנוחה זו, פשוטה אל מול הילדה. סקרנותה של הילדה שכחה את פחדה לרגע, וליבה כמו עצר מפעימותיו כשהשיטה את ידה המעורערת ברעד, עד שנגעה בה קלות, ולא ידעה למה זה הרגיש כאילו נוגעת בעצמה. היד פיסקה אצבעותיה ופשטה אותן סביב ידה הרכה של הילדה, מתפרשת על יותר ויותר ממנה. היא הרגישה בצורך להכנס אל תוך היד ולתת לה לשאוב אותה ולבלוע את כולה במגעה, נמנום התגנב אליה ולחש לה מילים מתוקות שמפתות אל התמוטטות פנימה, החופש להתפרק ולהשפך מגופה הקטן אל תוך האפלה, ורק המחשבה הזו על הקלות של הפיתוי להתפרק מעצמה הבעית אותה כל כך שגרם לילדה להשלף מיד באותו הרגע בתנועה חדה ולרגליה סוף סוף לקבל את הפקודה שמיאנה לבוא לפני כן והיא פנתה אחורה ורצה, והשביל תחת רגליה התחיל להתעקם ולקרוס גם הוא אל תוך החשכה המוחלטת והיא ניסתה לקפץ במהירות נואשת ולהגיע אל חלונה שנראה קרוב שוב, אך הכל נתלש מסביבה והאבנים נעלמו והיא איתן. ידיה נזרקו למעלה ונפרשו והיא קלטה שזה בגלל שהיא נופלת ולא ידעה לאן, והיא ניענעה אותן בניסיון לאחוז במשהו. היא חשה במגע חמים שנמתח אליה ממקום לא ידוע והיא תפסה בו בחוזקה- גופה היה קל במפתיע וכמעט חסר משקל כשהעלתה את כל משקלה רק ממגע ידה העדין אשר לפת את הגוף הלא ידוע שלאחר כמה רגעים ארוכים זיהתה במרקם כי זה בד וכשתפסה אותו נשלח עוד יותר לעברה עד שהייתה עטופה בתוכו והשחילה ראשה ושלחה אותו וגילתה עצמה מכוסה בתוך שמיכתה בחדרה ואור קלוש מאיר את גופה הקטן בכותונת אבל ליבה עדיין פעם בצבע סגול. הילדה רצתה לצעוק אל הוריה, אבל המילים סירבו לעלות מגרונה, היא חששה כי מעצם הביטוי של המילים האימה תהפוך למציאות שוב והיא תקרוס אל תוך האפלה הזו, אל הפיתוי המאיים שבה. משהו ברעיון של קריסה שלווה אל תוך החושך קסם לה פתאום, וזה הכי הפחיד אותה, יותר מהכל. הילדה לא ידעה אז, כי הפחד הזה ילווה אותה אל שארית חייה.