דם אביר לוחם

כשראיתי אותו היום, אחרי שלושה שבועות של מנוחה-
הדבר הראשון ששאלתי את עצמי, היה-
"האם זה דם?"

לא הגבתי. לא לעצמי ולא לו.
ידעתי שזה דם.
עם אילו דרקונים הוא נלחם?
האם חרבו נשברה?- היא נעלמה מחגורתו.

לא, בעצם, ממבט שני- היא שם. הוא מחזיק בה בידו.
נעלם שריונו.
פניו נפולות- האם קשה לו?

אבל זו לא מזכותי לגשת אליו,
לגעת בפצעיו ולשאול-
למה?

הוא בעצמו ניגש אליי-
לאחר מכן.
הוא אמר שעשה מעשה אמיץ-
שעלה לו בדמו שלו.

מה היה בידי לעשות?
לשאול עוד שאלות?
אינני רוצה בכך. איננו רוצה בכך.

כמה דרקונים קטל הוא בחייו?
בכמה אבירים שחורי שריון נתקל-
כמה מהם לקחו את חרבו באיתן-
כמה מהם שופדו עליה בעצמם, בסופו של דבר?

כמה נסיכות הציל הוא בחייו?
כמה מהן, נפלו שבי אחריו-
כמה מהן הוא השאיר לאחרים-
וכמה מהאחרים, הוא שיפד על חרבו?

אינני יודעת.
אינני רוצה לדעת.
איננו רוצה לדעת.

רק שדמו לא יישפך שוב.