דודי והארטיק

לפני המון שנים היה רצח במעלה-אדומים. החתולה הג'ינג'ית של שמעון השכן, רצחה בדם קר את החתול סימון של סוניה. מיד יצאו אלפים לקיוסק השכונתי למחות על האלימות הגואה בעיר. מני, ראש-העיר, וגם המוכר בקיוסק, ניסה להרגיע את האנשים המתלהמים. הוא עשה את זה בשיטת קרי – מבט עניו של אכזבה, וידיים מושטות בתחינה לשקט. אבל יושבי העיר למודת האלימות לא קנו זאת, ודרשו ארטיקים בחינם. לא נותרה לו ברירה, וכל מלאי הארטיק קרח, התותי-פרוטי, והצ'אנקי מאנקי שלו חולקו במהירות ונעלמו כבמטה קסם. בעיתונות כינו את זה – "יום הארטיקים הרצחני." בין המאושרים שקיבלו ארטיק, היה דודי הקטן בן השלוש, ששמח מאוד לקבל ולאכול / למצוץ ארטיק בפעם הראשונה בחייו. הוריו היו עניים מאוד, ולא יכלו להרשות לעצמם לקנות לו ארטיק, אלא רק את הדברים הבסיסיים – כמו וילות עם בריכות וג'קוזי, חופשות פאר בלוב, וארוחות שחיתות בסטקיית "הסטקייה של ז'וזו." לכן הוא שמח מאוד על הארטיק שנפל בחלקו, ועוד יותר על מיקי מאוס, שהיה מצויר על עטיפת הארטיק. הוא שמר את העטיפה, ולאחר שהגיע לביתו, שיכור מהארטיק, רחץ את העטיפה וייבש אותה, ואז גזר את דמותו של מיקי מאוס כוכב עליון, והדביק אותו מעל מיטתו על הפוסטר של אופטימוס פריים הגיבור. כשהגיעו כל יושבי האי (מעלה-אדומים היה אי) לפסגת מגדל השן בו היה ביתו, התמוגגו כולם מהעזרה שקיבל הרובוטריק אופטימוס פריים בדמותו של מיקי מאוס העשוי ללא חת. מיד המליכו את דודי הקטן למלך, ומשחו אותו בשמן, ואמרו "אתה תמלוך עלינו." ומאז הפכה מעלה -אדומים לממלכת הארטיקים של העולם, ושמו של דודי הקטן עבר מ-פה לאוזן למרחקים בתור אדם עניו וירא מתוקים היודע את טיבו של הארטיק כמשמח לבב אנוש. וזה סופו של הסיפור רב העוצמה על "דודי והארטיק."