גן עדן ללא דאגות

"איתמרי קום חמודי" הרמתי אותו בשני ידיים מושיביה אותו בשקט על כיסא הבטיחות הקטן, מלבישה לו סינר ומאכילה אותו רסק תפוחים בכפית, ליד מנורת השנדלייר הגדולה שבסלון.
הוא הצביע שוב על הרדיו מיילל ובועט וכאילו מחכה שאדליק אותו. לא יאמן כמה הילד הזה אוהב מוזיקה, כשאחותי מירי הפקידה אותו לידי ליומיים ושאלתי אותה מה הוא אוהב. זה היה הדבר היחיד שאמרה "הוא? מוזיקה! רק מוזיקה כל היום!"
הסתכלתי על איתמרי והבנתי כמה הוא מוכשר הדלקתי את הרדיו וישר עלה לו חיוך על הפנים. חיוך לא רגיל, חיוך כאילו הוא אומר "כמה חיכיתי לזה לשמוע את המוזיקה! ולהקשיב למנגינה לעצום עיניים ולתת למחשבות להתרוצץ במוח." העיניים שלו היו עצומות והוא נראה מהורהר כחושב על אלף ואחד דברים. זה התינוק הראשון שפגשתי שנראה כאילו יש לו דאגות מסוג משכנתא ואובר דרפט, כזה רציני.
"כל מה שצריך זה רק קצת ביטחון" אמרתי תוך כדי שאני זורקת ותופסת אותו באוויר כאילו היה גרעין פופקורן. אם אחותי מירי הייתה רואה את זה ודאי הייתה מתחרפנת אני יודעת. השיר ברדיו התחלף לשיר פופ שהתאים בדיוק למצב רוח המשוחרר שלי ואני הרקדתי אותו באוויר. כשאני משיכה למלל באברות מקוטעות את "נאום הביטחון" שלי, עדיין לא יודעת אם הוא מופנה אליי או לתינוק. צלצול הטלפון שלי תלש אותי בכוח מהרהורים שלי ומנחית אותי בתוך המציאות. "שיחות וידעה איזה כיף" אני אומרת בציניות ובתנועות מיומנות מדליקה את הטלוויזיה במלוא העוצמה על ערוץ בייבי. מודעת לכך שזה הדבר היחיד שיכול לעצבן את בעלי עד כדי כך שהוא התעורר. תוך שנייה הוא מופיע בפתח הסלון עם עניים נפחות ואדומות מחוסר שעות שינה, ואני אומרת לו מהר לפני שהוא נרדם לי עמידה, קח, אתה שומר על איתמרי עכשיו. מצטערת יש לי שיחת ועידה. אח! היה כל כך נחמד לשחק ב"גן עדן ללא דאגות" לכמה דקות. אני אומרת בחיוך ומדליקה את המחשב.