גלוונומטר טנגנטי

הוא הניח את כל הכבלים אחד על השני, מסודרים בערימה ישרה.
מין לולאה מתכתית נחה על השולחן גם כן, מפסק, מקור זרם, מד זרם, נגד ואטב כביסה.
הוא חיבר את המעגל, מעביר את הכבלים בצורה עדינה ביותר, מחבר אותם ברוגע. יש לו את כל הזמן בעולם, ובכלל אין בוחן שעומד מאחוריו ומסתכל על כל תנועה שלו.
כלומר, יש. הוא פשוט קיווה להעלים אותו במחשבות שלו.
הוא קיווה להעלים את כל המחשבות שלו.
הכבלים התחברו אל הנגד ומד הזרם, אל המפסק וביחד עם קליפסונים קטנים שנקראים תננים, חיברו חוט ארוך ארוך ולבן לבן שהודק ללולאה באטב הכביסה.
הכל קשור בדרך כלשהי, גם הדברים הכי משונים.
הוא סגר את המעגל.
ו…
מה אמור לקרות עכשיו?
לחץ הדם שלו עלה, הוא הרגיש את זה. הבוחן עומד ממש מאחוריו, מציץ בו ובניסוי וכותב משהו על הדף.
הוא ניתק את המעגל בעדינות, מוציא מינוס ומינוס ופלוס מפלוס.
הוא כעס על עצמו, שהדברים שקרו בימים האחרונים העסיקו אותו הרבה יותר מהבגרות הזאת בפיזיקה.
הוא החליט בליבו לנסות שוב מחדש, לבדוק שוב מה המטרה של הניסוי. הוא זכר את הרעיון הכללי, אבל היה בטוח שהוא שוכח משהו.
הוא לא האמין שדווקא הוא, האדם שכולם האמינו שיצליח בהכל, פישל כל כך בגדול. לא רק בבגרות, למקרה ומישהו תהה, בהכל.
הוא נכשל.
כישלון בהחלט מפואר.
הוא נכשל עם הבחורה שאהבה אותו, הוא נכשל עם הבחורה שהוא עצמו אהב, הוא נכשל בלימודים ועם החברים. הוא ויתר על הכל, ועמד לגמרי לוותר על בחינת המעבדה הזאת.
לעזאזל עם פיזיקה.
אבל אז הוא מצא את המצפן.
הוא נזכר שהמצפן היה אמור להיות בתוך הלולאה, וככה לבדוק איפה הצפון נמצא.
זה כל כך פשוט.
בעצם, הכל כל כך פשוט.
כל מה שצריך לעשות זה למצוא את הצפון.