בכי ירוק

הוא בא אליי יחף. הוא בוכה. אני מנסה לנחם אותו. הוא בוכה. אני מנסה לנחם אותו בגופי. אני אומרת לו "תשכב איתי," והוא בוכה. הוא מתרפק עליי, חובק את נשיותי. הוא מטביע פניו בשדיי, הוא אוכל את זיעתי. הוא סוגד לי מתוך ייאוש. הוא כמה אליי. הוא נמשך לחום גופי. הוא מתנחם מלהיות בתוכי. הוא מושך את הזמן, הוא גומר בכאב. אני מחבקת אותו, ודמעותיו על חזי.

תיאור כזה מלוח של יחסי מין בין גבר לאישה. הגבר מיוסר, האישה מנחמת. האם הגבר הוא האדמה, והאישה היא הגשמים? האם הגבר הוא האנשים, והאישה היא השכינה? האם הגבר הוא החלול, הרקוב, שבתרבותנו, והאישה היא הדת והרוחניות? זאת לא נדע, אלא אם מיטל תפסיק לבהות בעופר ותתרכז בשיעור!

הכיתה צוחקת. מיטל בוהה במרצה, ומאדימה כולה. "אני לא הסתכלתי על עופר, רק לכיוון שלו…" "ויש את עופר בכיוון של עופר," אמר המרצה, "מה משך את תשומת לבך? גופו החסון? עורו השחום? חיטוביו הגמישים? חיוכו המפתה? עיניו הנוצצות?"

"לא, זה היה הציור שהוא מצייר אותך, המרצה."

"עופר מצייר אותי? הבא נראה." הוא ניגש לשולחנו של עופר, "בוודאי נפלה טעות, גברת מיטל הנכבדה. הוא לא צייר אותי, הוא צייר מפלצת." מיטל שתקה. "למה אמרת שהוא צייר אותי?" מיטל עדיין שתקה. ואז נפל למרצה האסימון – "ציירת אותי כמפלצת, עופר?!" פניו של עופר האדימו, "רק בצחוק, אדוני המרצה. הרי ידוע לכולם שאתה לא מפלצת." "באמת?" שאל המרצה, "למי זה ידוע?" הכיתה שתקה. "זה ידוע לך? ולך? אולי לך?" "לא ידוע לי דבר," אמר מישהו. "ובכן, זה לא ידוע לאיש שאני לא מפלצת. ולמה זה? כי האמת שאני כן מפלצת, ואני אטרוף את כולכם!"

כל הכיתה תפסה מחסה מתחת לשולחנות. פניו של המרצה השתנו וגדלו, וכך גם גופו, והוא הפך למשהו עם גוף של נמר, רגליים של אריה, וראש של לטאה עם עיניים קטנות ומלא שיניים גדולות.

"המרצה רוצה לטרוף אותנו, עופר, תציל אותנו!" צווחה מיטל.

"ובכן," אמר עופר בזחיחות דעת, "בדיוק למקרה כזה יש לי את מחסל המפלצות." והוא הוציא מתיקו רובה ענקי ירוק, עם כוונת לייזר, הטעין אותו ולחץ על הכפתור. "תירה בו, עופר, תירה בו!" צרחה מיטל. "אתם לא תצליחו לנצח אותי!" שאג המרצה-מפלצת, "אני אטרוף את כולכם!" אז ירה בו עופר, והמרצה-מפלצת התכווץ בייסורים והפך לגוש קטן וקשה, דומם, בצורת מטבע. "הידד, עופר הציל אותנו!" צהלה מיטל, וכל כיתת הסטודנטים הריעה.