ביאנקה (קטע קצרצר שכתבתי ואני מרוצה ממנו :) )

ביאנקה

אנחנו נכנסים לחדר, נערים ונערות שהגיעו לגיל הבגרות, שש עשרה. כל אחד אינו נושא עמו דבר מלבד שמו, שאותו אף אחד מהנערים האחרים לא יודע. כולנו נועצים אחד בשני מבטים בנסיון למצוא משהו שהעין תאחז בו, בידיעה כי בפעם הבאה שבה ניפגש לא נזהה זה את זה. אני נכנסת לגומחה מאחורי אחד הווילונות השחורים הכבדים, ומחכה. מסביבי אני שומעת את רישרוש הבד ונקישת הטבעות כשהנערים והנערות מסיטים את הווילונות ונכנסים גם הם לגומחות. איני יודעת כמה זמן אני מחכה שם, דקה או שעה, אך לפתע צצה יד חיוורת ולופתת את ידי הימנית, מושכת אותי אחורה. אני מרגישה דגדוג בבטני, כמו בנפילה חופשית, ואז מוצאת את עצמי עומדת בחדר עגול, לבן ונקי. מולי עומד איש זקן, כפוף מכל שנות חייו, שטמנו קמטים בפניו וזרועותיו. הזקן מרפה מזרועי ואני משפשפת את המקום, אחיזתו חזקה יותר משתארתי לעצמי. ״שלום.״ אני אומרת במבוכה. הזקן מחייך, ״אה, ביאנקה, שלום.״ קולו רך ומתנגן, עם שמץ של מבטא זר. עיניו הטובות ננעצות בי, ״כאן תקבלי את המסכה שלך לשנה הבאה, כשתיבחני, תילמדי ותשרתי.״ אני מהנהנת, לא ממש מפתיע אותי שהוא יודע את שמי, צריך לצפות כאן לדברים מפתיעים יותר.
״אם אני לא טועה -ואני לא-״ מוסיף הזקן בבדיחות הדעת, ״המסכה שלך ממש כאן.״
הוא שולף כמו מהאוויר מסכה לבנה, כמו שאפשר לקנות בחנות יצירה, עם חורים סגלגלים לעיניים, מתחת לזרבובית האף שני ניקובים להקל על הנשימה ומלבן שאורכו שני סנטימטרים ועוביו חצי סנטימטר לפה. את המסיכה עיטרו זוגות של קווים שחורים: ממצח המסיכה ירדו שני קווים, יוצרים צורה של שעון חול עד לגבות, שם נעצרו. משני צדי גשר האף, קרוב לעיניים, הסתלסלו בחינניות עוד זוג קווים, חוצים את הלחיים ונגמרים בסלסול ליד האוזניים. משני צידי השפתיים המובלטות במסיכה ירד זוג הקווים האחרון ונגמר בתחתית עצמות הלסת, כמו שני פלגי דם שחורים. משני צידי המצח היו קבוצות של שלוש נקודות אדומות, והשוליים של כל המסכה היו ירוקים ערפילאים. התוצאה הייתה מבעיתה ומרהיבה, כאילו מישהו לקח מהאישיות שלי את החלק הנסתר, התוקפני והנועז, והוציא אותו לפועל. אני פולטת נשיפה חדה לפני שאני מספיקה לעצור את עצמי, הזקן מחייך. ״יפהפייה, נכון?״ הוא מניח את ידו על מצחי. עורו חם ויבש, מחוספס. ידו יורדת מטה ועוצמת את עיני. אני מהדקת בחוזקה את העפעפיים שלי כשאני מרגישה שהוא מהדק את המסיכה לפני, מסדר את שיערי סביבה ומוודא שהיא דבוקה כמו שצריך. זמזום קלוש מבזיק ונעלם באוזניי, ואני יודעת שהזקן גרם לכך שידי בלבד תוכל להוריד את המסכה בעוד שנה.
״פקחי עיניים.״
אני עושה כמצוותו, והזקן מניח מולי מראה. אני מתבוננת בבואה שנשקפת ממנה. נשימתי נעתקת, המסכה נראת חלק ממני, משלימה משהו שחסר בי כל הזמן הזה.
הלחיים הפשוטות קיבלו עצמות גבוהות ויפות, העינים השקועות נראות בולטות יותר והשפתיים הדקות עבות יותר. הלובן של המסכה מעניק בוהק של צבע לשערי הזהוב, ועייני הירוקות תואמות לשוליים של המסכה. הודות לעבודה המנוסה של הזקן, המסכה נראת טבעית על פני, כאילו צמחה מתוך עורי.
הזקן מהנהן, ״מתאימה לך, בדיוק כמו שהתאימה לאמך.״
אני משתנקת, הזקן הזה באמת הכיר את אימי, שנפטרה בלידתי והשאירה אותי עם אב מוכה יגון וחסר אהבה?
הזקן מכחכח בגרון, ״זמננו תם בקרוב, ורציתי לשאול איך קוראים לך, ביאנקה?״ בתחילה השאלה נראת לי ממש מטומטמת, אבל כשאני פותחת את פי לענות לו ׳ביאנקה׳, אני מבינה למה הוא התכוון.
ביאנקה היא ילדה רזה ולא מפותחת במיוחד, עם שיער סבוך בלונדיני עד הכתפיים, שלא יכולה להראות שהיא עצבנית או פגועה, היא עדינה, מתחשבת ושקטה. אבל הנערה שנשקפת מולי מהמראה היא לא ביאנקה, היא זרה מסתורית, שיכולה להיות הפרועה, המתחצפת, הנועזת והאמיתית שביאנקה מעולם לא הייתה.
הזקן מחייך אלי, חיוך אמיתי, ומושיט את ידו. אני לוחצת את ידו בחוזקה ומרגישה איך ביאנקה עוזבת את החדר הזה, והולכת הביתה, לשטוף כלים ולבשל לאביה.
ביאנקה הלכה.
אני אומרת לזקן:
״שמי הוא ווריקס.״