בוהים – פרק 3- השיחה
שיניתי את הטקסט , אז תקראו
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פרק שלישי – השיחה
"זו את?" שאל אותי ג'ייק בעיניים מלאות בפחד. משהו שראיתי אצלו פעמים נדירות. הוא נראה לי פתאום.. כמו ילד קטן, או מין חיה, כלבלב קטן שנזרק מביתו בגין רשעות או דבר מה שכזה. לא. זה לא ג'ייק שאני מכירה.
"כן, זו אני" אמרתי בשקט. ג'ייק לא שמע זאת, אבל הוא היה בטוח גם בלי האישור שלי. הוא נצמד אך קיר בכיתה החשוכה, הזנוחה פתאום. וגם אני הרגשתי זנוחה, בלי לילי.
"אז למה את עושה לי את זה?" הוא אמר בפחד, אפילו אל ביריאה, אלא בפחד טהור, חשש ואימה. משהו- שלא ציפיתי ממנו. לא חשבתי שהוא יגלה! וגם לא חשבתי… שנתקע באותה הכיתה. לבד. נעולים. וסודי יתגלה.
"כי זו עבדותי" המילים האלו הפכו לקרחונים קטנים, שעפו ישר אל מוחו של ג'ייק, מקפיאות שם. ללא שום כוונה זה קרה! אבל שוב הוא היה שלי. שבו יכולתי לשלוט בו.באותו הרגע הרגשתי שהכוח הזה זה הדבר הכי פחות טוב, והדבר הכי גרוע שיכול להיות לבנאדם- שליטה באחרים. כפייה על אדם לעשות דבר מה שהוא לא רוצה! עיניו של
ג'ייק היו חלביות לחלוטין, ממלאות כול פקודה שלי. התחלתי לפחד. מעולם זה אל ההי עד כדאי כך גרוע!
"לא, די! מספיק!" צרחתי. נצמדתי אל הקיר, מפוחדת, הרגשתי כאילו כול גופי מטלטל, כאילו איזה שהוא שד שולט בי פתאום, שולטת בידי במוחי. לא.
"מספיק כבר ג'ייק! תתעשת, אתה ממש …!" צעקתי, מנסה להספיק, המראה של הילד חסר כול האפשרות לשלוט במעשיו- הרגשתי בגיהינום.נפלתי על הרצפה, מכניסה את ראשי אל תוך בירכיי וצועקת. רוצה שזה יפסק. רוצה שהילד יחזור להיות הוא!!! לא יכולתי לאצת מזה, ראשי כאב, והכעס בגאה בי. הצרון שלי לברוח היה חזק מידי. אבל ידעתי שאני פשוט לא יכולה לברוח… שזו לא אני, ושגם אני אל יכולה לעזוב אותו ככה.
חוץ מזה הוא גם ככה יעקוב אחרי.
"ג'ייק" הרמתי את ראשי באטיות "אני אסביר לך כל מה שצריך . אנחנו הולכים לעבר תהליך גדול ביחד ואני חושבת אהה… זאת אומרת…. אני חושבת שאת התקופה הזאת נעבור בידידות ובחברות. זה אומר שעכשיו אתה חוזר להיות אתה , ומספר לי מה אתה יודע ואיך כי אני לא יודעת מי הוא שהטעה אותך ככה. אני באה להדריך אותך ולא לשלוט בך" אמרתי. מרגיעה את עצמי יותר מאשר אותו. הוא צנח בחבטה על הרצפה, עיניו עצומות, ואנחת רווחה יוצאת מפיו. קול עייף, מותש, ומפוחד."נו באמת ג'ייק… קום כבר!
הרמתי את ידי ואיתם ג'ייק התרומם ונעמד על רגליו. הוא היה על סף התמוטטות . השכבתי אותו על השולחן והתיישבתי על יד ראשו וליטפתי אותו. הוא עצם את עיניו." אח ג'ייק איזו בת הייתה דואגת לך ככה" אמרתי לו בקול מרדים."כן" הוא מלמל ושקע בשינה עמוקה . הנחתי לו לנוח. בצלצול סחבתי את ג'ייק ליד ומיד כשגני פתחה את הכיתה
זינקנו פנימה כל אחד למקום אחר כדי שלא יעלו עלינו. השעתיים הבאות עברו באטיות מעצבנת, ולחץ לא נורמלי ביחד עם כל המחשבות איך להתחיל להדריך את ג'ייק, ואיך הוא גילה את מה שהוא גילה?! והכי הרגיז אותי , המבט התקוע הזה!"די!חייבים להפסיק את זה! הוא ידרדר בלימודים ברמה מטורפת, החברים יעזבו אותו, והכל בגלל ההתנהגות שלו, אפילו אני מרחמת,
עליו ".
השיעורים נגמרו וההפסקה החלה .ג'ייק נעמד מולי וליכסן את עינו לעבר המגרש . "אח,הגיע הזמן להשתמש בנוסטלגיה" . הזמן קפא." ג'ייק המגרש יחכה לך אבל יש לנו על מה לדבר". אמרתי לג'ייק בשקט, מנסה להתחמק מהכדור שכמעט הוריד לי את הראש.
ג'ייק נאנח וקלל בשקט, כאילו אינו מוכן כלל לדבר איתי על מה שקרה.
"נו!" זירזתי אותו. לא יכולתי יותר ככה. פשוט לא יכולתי. הוא נעמד במקומו.הוא סירב לדבר איתי בכללי! רק הניע בראשו באטיות ושילב את ידיו.
"יאללה, נו!" התעצבנתי עליו, לקחתי את האזן הקטנה שלו והובלתי אותו אל מאחורי בניין
בית הספר.
"ג'ייק…." ישרת אליו את עיני הכחולות "אני חייב?" הוא שאל.הנהנתי. " טוב…. אני הבחנתי ש…נו , את יודעת, הדבר הזה אז פניתי אל מקס, את מבינה?" "אל מקס?! איך הגעת אליו בכלל?" שאלתי בחרדה. "אני אספר לך מחר" הוא מלמל "אבל בכל מקרה הוא אמר לי שאת יודעת את הפתרון" הוא גמר והתנשף קצת.
"אוקי" אמרתי באדישות מסוימת. "ג'ייק, הבהייה הזאת מציקה לך ?" שאלתי "מאוד" ג'ייק השיב " קשה להסביר את זה. היא פתאומית מאוד .זה יכול לקרות באמצע השיעור או בבית.אני ממש לא יודע מה לעשות".
"תראה" אמרתי "התחלות תמיד קשות. אנחנו צרכים להיפגש בשביל זה. תחליט: אתה רוצה לצאת מחר אחרי הצוהוריים לשחק כדורגל או להיפגש איתי ולהתחיל לפעול נגד הירידה שלך במעמד החברתי?" "להיפגש איתך" הוא השיב וישר מבט אל תוך עיני.
"את כבר יודעת מה נעשה מחר?" הוא שאל ועל פניו נראתה דאגתו. "יש לי שבב של רעיון. אני מבטיחה, עד מחר יהיה לי רעיון" השבתי.
ג'ייק שכח לגמרי מההפסקה. הוא פנה ללכת חזרה לכיתה."אהה ג'ייק…" פניתי אליו."מה?" הוא שאל."להמשיך אותה?" הוא הנהן. ג'ייק הביט מבט אחרון לעברי ורץ עם הבנים למגרש. ואני,מצאתי את עצמי בדרך לספריה…
תגובות (1)
(:
המשכוש :)