בוהים – פרק 2 – יש חשדות

הסתכלתי לעבר הדלת, ולמרות שהיה אסור לי, התפללתי שכבר יגמר בית הספר. הכול נראה לי ממש משעמם, ויותר מידי לא נכון. רציתי לקום ולצרוח… פתאום משהו נכנס בי. ניסיתי לנשום עמוק, אבל כלום לא עזר.
"יש לכם חמש דקות להתארגן" אמרה המורה באנחת רווחה, קולה היה מלא בסוג של יאוש, אבל גם הקלה. ועיניה נראו כבויות יותר מתמיד.
"אהה" נהמתי לעברה, כאילו היא שומעת אותי. אבל היא לא. התכופפתי אל התיק שלי, מכניסה פנימה את מחברת חשבון ומחברת שפה. לילי, שישבה לידי, גם התכופפה. היא תפסה בשערי רגע לפני שאני עליתי למעלה, ומשכה בו כלפיי מטה. מבטה היה מלא בלבול וכעס, ואני רק הבטתי בה באדישות. חיכיתי שהיא תגיד משהו. אבל היא רק נשפה
אוויר בכעס.
"נו, מה?" שאלתי במין כעס מלגלג "מה יש?"
"תקשיבי" היא אמרה לי, עוזבת את השיער שלי במהירות. ניסיתי לעלות, אבל היא תפסה באוזני ומשכה אותי למטה. זה כאב אפילו יותר. "תקשיבי, ותקשיבי טוב, הבנת?" היא שאלה אותי. נחרתי נחרת בוז ונהמתי נחרת בוז קטנה. "יופי." היא מלמלה. היא ירדה מהכיסא והתיישבה על הרצפה. עשיתי כמוה. זה לא היה נוח כול כך לשבת על כיסא ולהתכופף.
"נו מה?" שאלתי אותה בשנית. מחכה לרגע שתגיד כבר משהו. אבל היא שוב נשפה אוויר בכעס, אבל אז היא נעצה את מבטה בי. מבט מלא באכזבה? כעס? לא יכולתי לפרש את זה מ.. לפחות אני ציפיתי למבט אחר, וזה היה מבט שלילי תמיד סירבה לקבל, אבל חילקה אותו חינם אין כסף.
"את לא קולטת, הא?" היא הניפה את ידיה בכעס, מסתכלת עליי באותו המבט הזה, כאילו כול העולם עוצר מלכת, ורק הזעם האדום של לילי מילא את החלל, נראה היה שהכול מתלקח במין רגע מפחיד אחד. והכעס שלה נראה לי… נראה לי כמו הדבר הכי גרוע שיכול להיות. כמו נמר, שמנתר על האיילה שלו במהירות הבזק, וקורע את בשרה. אז לילי בשלב של הניתור. מעניין את מי היא תינשך.
"לא, אני לא" עניתי באדישות. לא יכולתי להבין. נו, אז המצב רוח שלי הוא לא כזה נפלא…. אז?! מה כבר קרה?
"אז את טיפשה" היא אמרה לי בפרצוף, לפני שהספקתי להגיד "תודה" עוקצנית, היא המשיכה. "את לא מבינה שאת זונחת את הכל!!!" היא רצתה להמשיך אבל אז המורה הישירה אלינו מבט והיינו חייבות להתיישר לישיבה זקופה אחרת המורה הייתה כותבת 'מכתב לתיק אישי' והיו מורידים לנו ציון בתעודה ודווקא עם התעודה הזאת אנחנו צרכים להירשם לחטיבה.
את השיעור הזה הייתי צריכה 'לסבול בשקט' בעוד המורה ממלמלת משהו על דוד בן גוריון שגר בשדה בוקר בעוד לילי תקעה בי מבטים של כעס ועלבון.
כשהשיעור הסתיים לילי גררה אותי אל פתח הכיתה."מה עכשיו?"שאלתי אותה "רציתי לדבר איתך "
היא לחשה. "אולי לא שמת לב " היא פתחה "שבזמן האחרון את קצת 'מרחפת' .אני רואה שאת לא ממש מקשיבה בשיעורים ,לא עונה בטלפון הנייד לשיחות שלי, הכל מתנהל אצלך באטיות בזמן האחרון. זה לא את. את לא מתנהגת כמו שתמיד התנהגת .משהו קרה. את לא מתייחסת אלי כחברה הכי טובה שלך " ראיתי דמעה בקצה עיניה. "ויולט. אני רוצה שתדברי איתי על מה שקורה איתך"והיא התחילה לבכות. חיבקתי אותה. לא ידעתי מה להגיד."סליחה עם העלבתי אותך ויולט אבל הייתי חייבת לומר לך את זה. להוציא את כל הרגשות שלי החוצה. רציתי שתביני מה מפריע לי "היא אמרה והסתכלה לי בתוך העיניים בשובבות.
"אם זה מפריע לך אני יכולה לחזור לקרקע" חיכתי חיוך קטן. "אני אשתדל להקשיב בשיעורים ולענות לך לטלפונים" השבתי לה.
"לא ויולט. את לא צריכה להתאמץ". "מה זאת אומרת?" שאלתי אותה בחשדנות. החיוך נמחק מפני.
"תקשיבי ויולט. את חברה טוב אבל בזמן האחרון אני מאוד עיפה ממה שקורה. אם את חברה אמיתית, אני מבקשת שנעשה הפסקה קטנה עם הקשר שלנו. נגיד שלום ובוקר טוב בתקופה הקרובה ולא יותר מזה. ונחדש את הקשר מיד כשאתעשת על עצמי" היא אמרה.
הנהנתי לאות הסכמה ואמרתי"אני מבינה וזה בסדר מצידי,. חיבקתי אותה חיבוק אחרון.
"אהה דבר אחרון ויולט" והיא התקרבה אל אוזני ולחשה " יש לי הרגשה שאת מאוהבת בגייק, את כל הזמן מסתכלת עליו. את יכולה להפסיק יש לו מליון ואחת מאהבות ומעריצות"
היא קרצה והסתובבה והתחילה ללכת."מאיפה הבאת את זה?" צעקתי אל לילי, ליל הסתובבה ואמרה" אולי את לא אוהבת אותו אבל הוא אוהב אותך. עובדה שהוא ניגש אליך עכשיו…"לילי הסתובבה חזרה והלכה לה. כאילו לא היה כלום.

אחרי כמה דקות קלטתי את גייק בזוית עיני. "ויולט. אפשר לדבר איתך בפרטיות?" הוא שאל בקול נמוך ושקט. אני היססתי לרגע ואמרתי" אהה… אני חושבת שכן"
"למה?!"שאלתי .והוא לא ענה. נכנסנו לכיתה . אחרי כמה דקות של שקט מוזר ומביך גילינו שננעלנו לבדינו בכיתה.