בוהים – פרק 1

פרק ראשון- על גייק
"הוא שוב מתחיל…" חשבתי לעצמי .
"חחחחח" גייק תפס בקלמר של ארנולד והתחיל לרוץ בכל הכיתה, מגחך לו "חי-חי" אוחז בקלמר הכי גבוה שאפשר ומגביר את הקצב וממשיך להתגרות בארנולד."זה לא נחשב להתעלל בקטנים" צעק כריס לעבר גייק . "אחרי שאקבל את החגורה השחורה ויהיה מופע פרסום לחוגים אני אראה להם , לכולם, במיוחד בגייק" שינן ארנולד מבין שינו הצחורות. צעדים נשמעו מהמסדרון וכולם מיהרו לשבת במקומותיהם אבל זה היה רק גייק שחמק החוצה ושוב גיחך ב- "חחחחח".
שוב נשמעו צעד זו הייתה המורה.
אוי, אורחים, איך לא ראית עלי אותכם?אתם בוודאי רוצים הסבר על כל מה שקורה.טוב ככה:
שלום, אני ויולט והגעתם לכיתה חסרת הצדק. בכיתה שלנו יש שתי חבורות- "המציקים" ובראשה גייק , וגדוד "החנונים" כך מכנים אותם. עכשיו אפשר להמשיך.
המורה נכנסה אל תוך הכיתה בצעדים אטיים. נקישות העקבים שלה עשו לי בחילה. לבושה עשה לי כאב ראש. ונראה היה שהיא באה לפה לא בשביל ללמד, אלא בשביל משהו אחר, אני לא אתפלא עם אראה אותה ברומן סודי בעיתון בעוד שנתיים. הלוואי ויכולתי לחנך אותה.
ג'ייק נקפא במקומו. הוא הסתכל בעיניים פעורות , תחילה מאיימה, ואז מצחוק והפתעה על המורה. צחוקו המתגלגל גרם לי לחייך קצת. אבל לבסוף החיוך הזה כבה.
"ג'ייק גודצ'יילד, מה הקלמר של ארנולד אליס -שטרן עושה אצלך ביד?!" היא הניחה את ידיה על מותניה הצרים, ועיניה המאופרות נעצו מבט שמשמעו בקלמר הכחול של ארנולד. פלטתי נשיפת בוז. ארנולד היה חביב הכיתה, חביב המורה. לא רק שהוא נראה די גרוע יחסית לאחרים – הוא היה פתי, חכם ונחמד. החנון המושלם.הלוואי, שאיכשהו, הייתי יוצאת איתו, אפילו רק פעם אחת… אבל אני תמיד צריכה להיות עם גייק .בכל דבר. למה?!
לילי, הילדה שישבה לידי צחקקה. ג'ייק נעץ בה מבט מלא בתעבון, ואז נעץ מבט משועשע במורה. נאנחתי. הילד הזה רק עושה צרות. הוא הסתיר את הקלמר מאחורי גבו והתחיל לשרוק. הוא זרק את הקלמר אל שלוחנו של ארנולד, שהיה מאחוריו ומלמל בקול מלאך, "איזה קלמר?"
המורה הנידה בראשה וחייכה. "ג'ייק גודצ'יילד" היא אמרה בסוג של נזיפה, היא התיישבה על שולחנה, עוקבת אחריו במבטה בממזרי "אתה לא מצדיק את שמך" היא חייכה. "עכשיו שב במקום" היא הצביעה על עבר מקומו. היא תמיד סולחת לו, היא שוב הצביעה אל עבר השולחן מלפני. הוא העיף את שיערו החום כהה והביט לעבר הבנות, והלך אל מקומו בצורה מפוארת. המורה התחילה לדבר הקשבתי לדבריה וגם ריחפתי לי במחשבות, כמו תמיד הכל ניקלט, אני יודעת הכל ,אבל לא באמת מרוכזת."מחר כולם באים בחולצה לבנה…" המורה המשיכה להודיע לנו אינספור הודעות.אבל באותו זמן כולם הביטו בגייק: הבנות נועצות מבטים בחתיך של הכיתה והבנים בגבר , שיסמן להם איך יהיו הקבוצות בכדורגל בהפסקה שמתקרבת. גם אני הסתכלתי אליו אבל לא במבטים של אהבה. ניסיתי לפענח למה כולם אוהבים אותו (חוץ מארנולד וכריס) מה מיוחד בו? הוא בסך הכל ילד רשע ומרושע שמתנהג כמו תינוק בכיתה א !
הצלצול הפיג את השקט המתוח וכל הבנים הסתערו על הדלת עם הכדור שבידו של גייק.
נשענתי על החלון. לא היה טעם לצאת , גם ככה כולם מכרכרים סביב ג'ייק והכדור המטומטם שלו. כולם מנסים להראות לכולם שהם הכי טובים. ואז מתפלאים שאף אחד לא שם עליהם…
עלי לא ישימו לב לעולם. ואני לא רוצה… אני רוצה להיות מחוץ לכול העניין. אלו לא החיים האמיתים ,הם ממש כמו טווסים שמנסים להרשים אחד את השני , הם לא יודעים להיות ידידים. אבל בכל זאת אני לא מרגישה בודדה.
קמתי מהכיסא והלכתי לעבר הספריה.ידעתי שיש לי שם עבודה. אבל בגלל שאף אחד בשיכבה שלי לא תולעת ספרים שכל הפסקה באי לספריה, יכולתי להרגיש הקלה. אף אחד לא רצה להראות לגייק שהוא קורא,זה לא "במודה". אפילו ארנולד העדיף לקרוא את הספרים, שלו בשקט שלו , במחבואים המיוחדים שרק הוא וכריס ידעו עליהם. המחנכת שלי היא האחרית על ספרית בית הספר, ואותי כל תלמידי הכיתה כבר מכתירים אותי למלכת הסיפורים , אז בבקשה האילמת של המורה ואהבתם של הילדים הקטנים יותר, חובבי הקריאה , נהפכתי לספרנית.
הלכתי לספריה שהייתה שני מטר מכיתה שלנו עם המפתח שלי. הילדים כבר חכו ליד הדלת ,אוחזים בספריהם, ונועצים מבטים במפתח ובמנעול. "הם כאלו תמימים וחמודים" הרהרתי לעצמי. פתחתי את הדלת והילדים פרצו בשמחה ובחדווה אל החדר הריק והשומם.רוב הילדים נעמדו בתור מלפני שולחן ההשאלה ואילו אני הלכתי אל צידו השני והוצאתי משידה קטנה את הרשימה של שמות ילדי בית הספר והתחלתי למחוק את
שמות הספרים שהוחזרו. אחרי שכל הילדים החזירו את ספריהם הם התפזרו בין המדפים ובין השולחנות בעוד אני ממיינת אל המדפים את הספרים . אחרי שגמרתי את העבודה שוב הילדים נעמדו בטור ובקשו להשאיל ספרים חדשים.נענתי לבקשתם. בדיוק כשגמרתי לכתוב מה כל ילד השאיל קטע את השלווה הצלצול ( הנורא !!!) .
"איזו התרעננות טובה זו הייתה!עכשיו צריך לחזור לשיגרה …" מלמלתי לעצמי בשקט. מאוכבת מהעובדה שהדקות היקרות האלוו, שמעלות לי חיוך על הפנים אלו דקות ספורות כול כך. אבל הבנתי שנאי צריכה לאהוב את מה שיש לי עכשיו. כי הרי ההוה זה המ שחשוב, לא?
אני כבר לא יודעת.
נכנסתי לכיתה מוציאה את החפצים לשיעור הבא. הפעם החלטתי להקשיב לשיעור כי לא היה לי במה להרהר והייתי יכולה להסתכל אל המורה כי תמיד חשתי כלפיה הזדהות.
היא אומנם הייתה המורה המבוגרת בבית הספר, אבל חוץ מללמד חשבון היא יודעת ללמד את רוב המקצועות האחרים בגלל שפעם היא לימדה אותם. היא מאוד מתורבת ואת זה אני יודעת מפני שהיא ישבה במושב מאחורי באחד הקונצרטים שהלכתי אליהם ,היא תמיד מעודכנת באקטואליה ולפעמים היא מכניסה את האקטואליה לשיעורים, ולסיום היא מתלבשת בצורה נאה ואלגנטית." היום נלמד איך מחלקים שברים עשרונים בשלמים"פתחה המורה .
בתום השיעור עלה חיוך גדול על שפתיי .