בודדה/ אבודה

היא פתחה את הדלת ונכנסה. "ח-ז-ר-ת-י-!!!" קראה יעל וזרקה את תיקה על הרצפה."אימא, מה יש לאכול?"
הבית היה חשוך. יעל הדליקה את האור. אימא..? את כאן?…
השקט היה מפחיד. תמיד כשהייתה חוזרת מבית הספר היה מקדם אותה בברכה רעש האחים הקטנים שלה, אבל כזה שקט?
אולי הם ישנים? חשבה.
היא התקדמה בפרוזדור ביתה לעבר הממלכה הפרטית של הוריה, החדר שלהם, אליו אף פעם הם לא הרשו לה להיכנס לשם. כלומר, לפה. כי היא עכשיו נכנסה.
החדר שלהם נראה רגיל לחלוטין.
"יש שם מישהו…?" שאלה בבעתה.
אולי אתקשר אל אימא. חשבה בביטחון.
"המספר אינו זמין כרגע… אנא נתקו וחזרו שנית…"
אוף! מה יש לתא הקולי הזה?!
היא יצאה מביתה בריצה, משאירה את הדלת פתוחה.
אולי גילה השכנה תדע? בטח אימא יצאה לקניות או משהו… או שהיא הייתה בשירותים בדיוק כשהתקשרתי…
הרחוב המוכר לה, פתאום נראה לה זר ומנוכר. החושך החל לרדת.
היא דפקה על דלת ביתה של גילה בייאוש. "גילה? גילה??? את יודעת איפה כולם?"
הדלת נותרה עומדת מעלה בגאון כאילו מתגרה ביעל, כאומרת: את חושבת שתצליחי לפתוח אותי?!
אולי אני סתם לחוצה? אולי… אבל שוב מחשבות רעות נדחסו לתוך מוחה.
טוב, אני פשוט אחכה.
כל רעש קטן הבהיל אותה.
אבל ה"רעש" האחרון, היה צלצול הטלפון שלה.
היא ענתה מיד.
וזהו. היא הייתה אבודה.

—————————————————————

נו, ומה המוסר השכל, ילדים?
לא לענות לשיחות טלפון מאנשים שלא מכירים!!