בדרך לים

שתי הנערות הצעירות ישבו באוטובוס בחוסר נוחות. היה חם בצורה כמעט בלתי נסבלת, לא היה מקום כמעט להזיז את הרגליים והמחשבות על כישלון במתכונת בלשון, שסיימו עשר דקות קודם לכן, התרוצצו בראשיהן. שתיהן בהו בנוף העירוני מחלון האוטובוס המלוכלך ולבסוף אחת מהן הכריזה שהיא הולכת לישון. "אני סומכת עליך שתעירי אותי." היא אמרה לנערה השנייה והשעינה את ראשה לאחור. חברתה הביטה בה מספר שניות ואז החזירה את מבטה לנוף. לא שזה היה נוף יפה, אבל תמיד יש על מה להסתכל בדרך לים, גם הבניינים המתפוררים בבני ברק היו משהו.
האווירה הייתה מאוד ישראלית, לפחות לדעתה של הנערה הזאת. משהו בפשטות של האנשים באוטובוס ובפשטות של האוטובוס עצמו היה מיוחד. חברתה פקחה עין עייפה אחת. "על מה את מסתכלת?" היא שאלה. הנוף התחלף כבר בנוף של רמת גן. "סתם חנויות." השיבה ושמה אוזניות. שתיהן עצמו את עינהן. האוטובוס עבר בין בתים, חנויות ורחובות פתלתלים ואנשים עלו וירדו. האוטובוס עשה קולות חריקה ואז קול של אישה רובוטית בכריזת האוטובוס הכריז על תחנה. שתיהן פקחו את עינהן והבינו שלא ירדמו. "במילא עוד כמה תחנות נגיע." משכה בכתפיה הנערה עם האוזניות. ואז נגלה הים לפניהן ושתיהן נאנחו. כנראה זאת הייתה הקלה. כל החום והמחסור במקום לפתע נעלמו מהתודעה. "סוף סוף."