באופק יש בחורה א-פוליטית שאני אוהבת בשם נועה

"הם מתכננים משהו בצפון," היא פולטת, אני נועצת בה מבט שקט. לפני דקה בערך היא זרקה את הכומתה על התיק ופיזרה את השיער ועכשיו היא יפה כל-כך.
"מה זה אומר?" אני מנסה לדובב אותה. היא שולחת את היד אל הכיס ומוציאה את הפלאפון. הודעה מזאב שאת התוכן שלה היא שומרת לעצמה.
"כלום, אולי. אני עוד לא יודעת."
האוטובוס נעצר בתחנה ואנחנו אוספות את התיקים, דוחפות אותם אל תא המטען. היא מרימה את הכומתה ומסדרת אותה בחזרה בכותפת, אחר-כך אוספת את השיער.

מדי פעם היא מקריאה סלוגן בחירות מאחד מלוחות הפרסום שבצד הדרך. ברמזורים אדומים היא מקריאה אותם לפי הסדר. מצד אחד מר"צ, בצד השני ליכוד.
כשעוד ניסיתי לפרש אותם איתה היא שתקה. זה לא באמת עניין אותה. זה נגמר בנקודה בה זה הופך רציני.

ר' מהגיאוגרפית התאבדה. שתתה בקבוק שלם של אקונומיקה ואחר-כך בקבוק שלם של לק כסוף לציפורניים. ינן מצא אותה בשירותים בקומת המרתף, העיניים בוהות בחלל והפה מדמם ומוכסף. בכל שאר המובנים היא הייתה כמו כולם, בירוק זית וסנדלים תקניים. קיץ.