הגנב

מעשה שהיה כך היה
בבית כנסת "קהל ציון" שבחצר בית היתומים הספרדי שנושק לרחוב יפו בירושלים הייתה ספרייה נכבדת ובה ספרי קודש עתיקים שפיארו את המדפים. היו שם משניות, גמרות, ספרי "מעם לועז" וכן ספרים מעזבונו של בעל בית הדפוס שיריזלי. בית הכנסת הזה עבר כמה גלגולים, עוד מימי התורכים.
במשך שנים רבות נהנה קהל הבאים, מתפללים כלומדי תורה או רבנים שנהגו להתארח במקום מהחומר העשיר של הספרים וכך היה עד לפני שלושים שנה.
הספרים השייכים לעולם הרוח הספרדי החלו להיעלם מהספרייה אחד אחרי השני. קודם נעלמו העתיקים ביותר, לאחריהם העתיקים פחות.
הגבאי היה חסר אונים, הוא פנה אל רב מקובל שישב באחד מבתי המדרשות בעיר והלה אמר שאינו בלש אלא מקובל וחוץ מזה כדאי לו לרחרח בקרב בעלי חנויות הספרים במאה שערים, שהרי ספרים נדירים שכאלו נמכרים בחנויות המפוזרות ברחבי השכונה וכל האספנים יודעים זאת.
הגבאי החל לתור אחר הספרים בקרב החנויות, עד שאכן גילה ספר ועוד ספר אצל בעל חנות שעמדה ברחוב שטראוס.
הלה השתתף בצערו אך בשום פנים ואופן לא יכול היה ל"שחרר" את הספרים לידיו.
הוא השיב "שהבחורצ'יק ישלם" ואף פירש והסביר שמגיע הנה בחור ישיבה, כנראה ישיבה חסידית, לפי ההופעה, שמוכר לו את ספרים, כששאל אותו מהיכן הוא משיג אותם אמר שהם ירושה מאבא שלו…
"ככה? טובל ושרץ בידו?" רתח הגבאי.
הוא והמוכר התייעצו ותכננו תכנית בסגנון "הבה נתחכמה"
כשבחור הישיבה הופיע פעם שנייה, הפנה אותו מוכר הספרים ל"חבר שלו" שמתעניין בספרים מסוג זה, וה"חבר" כך הוסיף, יתאם איתו וישלם לו טבין ותקילין.
הבחור תיאם עם הגבאי להיפגש במגרש הרוסים, כשראה הגבאי את אותו ברנש עטור הפיאות והחליפה הארוכה וספר מחשיד בידו שאל אותו איך קוראים לו
ענה "מוישה ינקלביץ'"
"ואתה אומר שהספרים הם ירושה מאבא שלך?"
השיב בהן.
"יגיד לי כבודו, ממתי ינקלביץ' הוא שם ספרדי והלא רשום על הספרים "מעיזבונו של שלמה ישראל שיריזלי"
משלא פצה את פיו והחוויר תפס בו בחוזקה וגרר אותו אל תחנת המשטרה, שם בא על עונשו.
ואולם אותו גבאי שגילה עד עתה תושיה, לא הצליח להשיב את כל הספרים אל בית כנסת "קהל ציון", כיוון שחלק גדול מהם מצא את הדרך לארצות אחרות. על כל פנים התנחם בכך שאין יותר גנבי ספרים בבית הכנסת ומתי מעט מן הספרים שנותרו הוכנסו אחר כבוד לארון נעול, שם הם מצויים עד היום.