אפלה אבל קצת יותר בהיר~1~

פקחתי את עניי, מרגילה אותם לאפלוליות. הרטבתי את השפתיים שלי בקצה הלשון.
הרגשתי כאב עמום בידי, עתה ראיתי. זה היה חדר קטן ושחור, בלי כלום. הסתכלתי על מקור הכאב, זו הייתה הזרועה שלי. היה לי פצע חבוש. רגליי היו קשורות אך רק רגליי. התרתי את הקשר ועיסיתי את הרגליים כדי להחזיר את זרימת הדם.
מתחתי את הרגליים וקמתי בכבדות, התהלכתי בחדר. פתאום הרגליים שלי כאבו בכאב עז. חזק מהנשוא.
צרחתי בכאב והסתכלתי לעבר הרגליים בחשש. לא היה שם כלום.
קפאתי, כל תזוזה של הרגל נשאה כאב עצום. הזזתי את הרגל לאט לאט, נושאת את הכאב לאט לאט.
אחרי כמה דקות הרגליים שלי לא כאבו. למה זה קרה?
הרגליים שלי כנראה נרדמו, אהבתי להרדים את הרגל שלי כשהייתי ילדה, אחרי שהרדמתי אותה הייתי הולכת והכאב היה תוקף בכל כוחו.
חייכתי לעמי בשקט, כשהייתי ילדה, זה אומר שאני עכשיו בוגרת יותר השאלה בת כמה אני?
אני לא זוכרת כלום.

נשמעה דפיקה עמומה על מתכת ואור מסנוור נכנס פנימה.
"אז את כבר ערה" אמר קול
"כן" מלמלתי וסוככתי בידי על עניי.
"אני דדנייט" אמר
"לילה מת, שם…. יפה" אמרתי
"את יודעת משהו על עצמך, זוכרת איך קוראים לך?" שאל
"לא דדנייט, אני רק זוכרת שאהבתי להרדים את הרגל שלי כשהייתי קטנה" אמרתי
"אז זו את אלקס, ברוכה הבאה" אמר בחגיגיות, עניי כבר התרגלו לאור המסנוור. דדנייט היה די חתיך.
היה לו שער שחור ושטני, עניים בצבע כחול לא טבעי ומעט זוהר, צבע עורו היה בהיר ותווי פניו רציניים אך ראיתי קמטים של חיוך בעניים שלו.
חייכתי אליו והוא החזיר לי חיוך, הוא הושיט את ידו והוביל אותי במסדרון הלבן.
"למה כלאת אותי?" שאלתי
"כי העניים שלך לא רגילות לאור יום, האור שפגשת קודם זה היה אור עמום" אמר
"אור עמום???"
"כן, העניים שלך רגישות מאוד לאור אך אנחנו נרגיל אותך לאור יום"
"אנחנו?"
הוא חייך וגבר שרירי עם שער בצבע בלונדיני כהה ועניים אפורות בהירות כמעט לבנות וזוהרות באור לבן.
"מי זה?" שאלתי בסקרנות
"זה פרינייט" אמר
"לילה חופשי? ברצינות כל השמות שלכם כאלה?" שאלתי
"שמות הכיסוי שלנו הם אחרים, לי קוראים דיימון, וכשאנחנו בכיסויי העניים שלנו לא זוהרות"
"מתי אני יכולה לראות איך אני נראית?" שאלתי
"עוד שנייה" אמר
"עבר" אמרתי כשעברה שנייה
"עוד דקה" תיקן את עצמו
60,59,58,57,56,55,54,53,52,51,50….
"את באמת סופרת את השניות?"
חייכתי "אתה אמרת עוד דקה, דרך הגב 47 שניות"
"נו באמת" אמר בחוסר סבלנות ופנה בחדות בפינה
עקבתי אחריו והוא נעצר בדלת שהייתה גוון אחד פחות לבן מהשאר. הוא הוציא מפתח מכיס מכנסו ותקע במנעול הכסוף, סובב לצד ימין והדלת נפתחה בשקט. הוא נכנס ואני אחריו.

החדר היה חדר מלא מראות, ועמדה שם נערה גבוהה ,דקת גוף ומחוטבת, שער חום בהיר כמו חול ים, עניים אפורות בהירות עם גוונים של זהוב וכסוף, העניים זהרו באור קלוש, העור היה בהיר וקעקוע של פרפר וורד התנוסס על זרועה ימין.
לבשתי חולצה לבנה, ומכנס צהוב וקצר שבקושי ראיתי מבעד לחולצה הלבנה הארוכה.
"נו?" שאל
"אפשר בגדים אחרים?" שאלתי
הוא חייך והלך אל הקיר ופתח אותו, איך זה לא מפתיע אותי?
הוא הוציא חולצה שחורה ומכנס ג'ינס קרועה עם…
"עזוב!" אמרתי וצעדתי במהירות לעבר הארון
הוא חייך בזמן שבחנתי את הבגדים, לקחתי סימלה קייצית בצבע צהוב רך עם עיטורים עדינים של צבע כסף שנצנץ בעדינות על פני החדר
"נו?" שאלתי
"מה?"
"אתה צריך ללכת" אמרתי "עכשיו!"
הוא משך בכתפיו והלך, סגר את הדלת מאחוריו ונשען על הקיר או שעמד ליד הדלת במסדרון.
פשטתי את הבגדים מלאי האבק שלי ולבשתי את השמלה הקייצית. התבוננתי במראה, היא התאימה לי.
העברתי את ידי על לאורח הקיר ומצאתי את ידית הדלת. פתחתי אותה ודדנייט ישב על הרצפה.
נו באמת?
הוא חייך וקם על רגליו
"להראות לך את המקום?" שאל
"לא תודה אני יראה לעצמי" אמרתי, רק לחשוב על מה שרצה שאלבש העביר בי צמרמורת.
הלכתי לאורך המסדרון ופתחתי את דלת הזכוכיות. עמדתי שם כמה זמן, מרגילה את עניי לאור היום.
יצאתי ונתתי לשמש הקייצית לחמם את עורי, קיפצתי לי בחינניות במורד השביל וראיתי מבטים מופנים אליי אבל זה לא הפריע לי. המשכתי בדרכי בשמחה לאורך החורשה המוצלת, עצי מילה עצומים היו נטועים במרחק שהעניק צל ושמש באופן כמעט שווה, צמרות העצים היו ככיפות משוחחות על הקרקע מפני רוע שלו קיים. או כך לפחות חשבתי.