אפונה

אני עומדת בתחנת האוטובוס.

אין צל.

חם לי, כל כך חם לי.

האוטובוס סוף כל סוף הגיע, באמת הגיע הזמן. אני עולה לאוטובוס אחרי הגברת שעמדה איתי בתחנה, אבל משהו כאן לא נראה לי נכון.

ואז הבנתי, היא שילמה לנהג באפונים. ירקרקות, עגלגלות ורכות. אפונים.

אני פותחת את הארנק שלי בבהלה ומגלה שהוא מלא באפונים, בינתיים כבר הגיע תורי. אני מנסה את מזלי ושואלת את הנהג כמה יעלה לי להגיע לתל אביב.

"20"

"20 אפונים?"

"אלא מה? 20 שקלים?" הוא צוחק בקול.

אני מתחילה להוציא אותן אחת אחת מהארנק וסופרת תוך כדי. כשאני מגיעה לשתים עשרה אפונים כל האפונים נופלות לי מהיד ומתפזרות על הרצפה, מתגלגלות לכל עבר.

הנהג, שגם ככה היה עצבני, מתחיל לצעוק עלי שאני מעכבת את כל הקו ושאני גם מלכלכת לו את האוטובוס, ושאני עכשיו יורדת לו מהרכב ומחכה לקו הבא כי על האוטו שלו אני לא עולה יותר בחיים, חוצפנית.

מה אני אעשה? אף פעם לא הייתי הטיפוס הווכחני. אני יורדת מהאוטובוס הממוזג חזרה לתחנת האוטובוס חסרת הצל, והוא נוסע משם.

רק אחרי שהוא נוסע אני נזכרת שהאפונים שלי נשארו על הרצפה של האוטובוס.

לא נורא, אני אגדל לי כמה חדשות כשאחזור הביתה. כרגע יש לי מספיק.