"הנרקיס של נעה"

"מה את עושה?" אני שואל את הילדה כשזו מכסה בידיה בור באדמה.
"אני שותלת!" אומרת בחיוך קורן ומשפשפת את כפות ידיה זו בזו. זו הפעם השלישית שאני רואה אותה עושה את זה.
אני נשען על רשת הגדר שמפרידה בינינו ובוחן את האדמה הטריה לרגלי הילדה. "מה את שותלת בדיוק?" החיוך שלה מתרחב ואני לא מסוגל להסיר ממנו את המבט. "אני שותלת אושר" אומרת ופונה להקדיש תשומת לב לניקוי הבוץ מברכייה.
"אושר? את שותלת אושר?" אני מוודא והיא מהנהנת. "בת כמה את בכלל?" אני שואל לאחר רגע של שתיקה. היא מוצאת חן בעיני. העיניים הירוקות שלה והחיוך הזה בלי שן החלב, היא פשוט מאוד חמודה.
"אני בת שש, עוד שנה אני אלך לבית ספר. בן כמה אתה?" היא מביטה בי בהבעה חסרת שיפוט. אני חושב שאני מסמיק, אני לא רגיל ששואלים אותי שאלות.
"אני בן שבע, אז אני כבר בכיתה א'." אני עונה ועישוניה מתרחבים. "באמת? איזה יופי לך! איך זה להיות בבית ספר?" אני מספר לה על הכיתות והמורים והילדים. זה לא כמו בגן, אני אומר. לפעמים זה לא כל כך כייף, ולפעמים הילדים הגדולים לא נחמדים. אבל יש הרבה דברים שאתה לומד, כמו לכתוב למשל. אני עדיין לא כל כך טוב בעברית, אבל בחשבון אני טוב ואפילו קיבלתי מאה במבחן. היא מאוד מתרשמת וממשיכה לשאול שאלות, אני מרגיש מבוכה מוזרה כשהיא מדברת. כאילו היא באמת רוצה לדעת עלי דברים. אנחנו שומעים את הצלצול ואני מסביר לה שזה סימן שאומר שאני צריך לחזור לכיתה. "אהה! באמת תמיד שאלתי את עצמי מה זה אומר. בגן תמיד הגננת יוצאת החוצה ואומרת לנו לחזור פנימה" היא מספרת לי. "כן, אני זוכר איך זה היה כשהייתי בגן". אנחנו נפרדים לשלום ואני רץ חזרה לכיוון המבנה. רוב הילדים כבר נכנסו ואני מפחד לאחר לשיעור.
בבוקר למחרת אני יוצא להפסקה אחרי שעתיים של חשבון ורץ לכיוון הגדר של בית הספר. אני רוצה לדבר עם הילדה מאתמול ולשאול אותה איך קוראים לה. אני מחכה ליד הגדר כשבסוף ילדים מתחילים לצאת מתוך הבניין הקטן של הגן. הם כולם צוחקים וצועקים ורבים ביניהם ומשתוללים ורק בסוף הילדה יוצאת בשקט אחרונה. אני מרגיש איך הלחיים שלי נהיות חמות פתאום כשאני רואה אותה.
"היי" אני אומר כאשר היא מתקרבת אלי לאותו המקום בו עמדנו אתמול. "היי" היא עונה בחזרה. אני רואה שהיא מחזיקה משהו בין שתי ידיה, מעין קופסא קטנה.
"מה את עושה?" אני שואל והיא מתיישבת על האדמה. "אני הולכת לשתול את זה" אומרת ואני מביט בה חופרת בור קטן באדמה. אז, היא מניחה את הקופסא בתוך הבור ומכסה הכל בשתי ידיים. "בתוך הקופסא יש אושר?" אני שואל ומבין שזה לא נשמע הגיוני כל כך. אני מסמיק ומקווה שהיא לא חושבת שאני טיפש. "כן, הפעם יש הרבה אושר! אתמול היה ממש קצת." היא משפשפת את ידיה זו בזו ואנחנו ממשיכים לדבר על בית הספר. אני אומר לה שיש כמה ילדים שצוחקים עלי כי אני לא יודע לכתוב כמו שצריך וזה עושה אותה עצובה אז אני מפסיק. אנחנו מדברים עוד קצת על שיעורי ספורט ואז יש צלצול. אני מרגיש קצת עצוב כי זה מרגיש כאילו ההפסקה הייתה מאוד קצרה. "איך קוראים לך?" אני שואל לפני אני הולך והיא אומרת ששמה הוא נעה. אני מאוד אוהב את השם שלה, הוא מתאים לה מאוד לדעתי.
ביום הבא אני מבקר אותה שוב ואומר שאני לא כל כך מבין איך אפשר לשתול אושר. היא מסתכלת על הקופסא הקטנה שיש לה בין הידיים ואז מסתכלת ימינה ושמאלה ומתקרבת מאוד קרוב אל הגדר ככה שרק אנחנו נוכל לשמוע.
"אתה רוצה לראות מה יש בתוך הקופסא?" שואלת בלחש ואני מרגיש את הלב שלי פועם מאוד חזק. אני מהנהן והיא מראה לי את מה שיש בפנים. אני רואה שיער ממש כמו שיש לה על הראש. השיערות ארוכות אז הן מקופלות בינן לבין עצמן. היא מתרחקת ממני ומתיישבת על הרצפה, מתחילה לחפור בור קטן. "זה השיער שלך?" אני שואל והיא מהנהנת. "למה את שותלת את השיער שלך באדמה?" אני שואל והיא משיבה לי חיוך. "בשביל שיצמח ממנו אושר כמובן" אני מרגיש איך הלחיים שלי שוב מאדימות. "אמא אומרת שאני עשויה מאושר, אז אני רוצה שיהיה עוד אושר לילדים בגן" היא אומרת ונשמע הצלצול שמורה לי לחזור לכיתה.
בבוקר אחרי זה הבאתי לנעה עוגיה שקניתי בקיוסק והיא ממש אהבה אותה. ראיתי שפתאום חסר לה קצת שיער על הראש אבל התביישתי לשאול. כמו תמיד היא חפרה בור קטן ושתלה בו אושר. "ההורים שלך לא כועסים שאת חוזרת כל יום מלוכלכת מהבוץ?" שאלתי והיא נדה בראש לשלילה. "ההורים שלי אף פעם לא כועסים עלי" אמרה וסיפרתי לה שההורים שלי תמיד כועסים עלי. היא נראתה מופתעת. "אבל אתה כל כך נחמד! למה הם כועסים עליך?" שאלה וסיפרתי לה שלפעמים אני לא מצליח להכין שיעורים או שאני נכשל במבחן. או לפעמים אני רב מכות וכל הבגדים שלי מלוכלכים. פעם אחת שברתי שן בגלל שכמה ילדים גדולים הרביצו לי בהפסקה, אז הם היו צריכים לקחת אותי לרופא השיניים. וחוץ מזה לפעמים הם סתם כועסים ואני לא יודע למה. "הם מדברים אנגלית ביניהם בבית בשביל שאני לא יבין מה הם אומרים". נעה לא ידעה מה להגיד אז היא פשוט נאנחה. לפתע עלה לה רעיון "עוד מעט יצמח פה הרבה אושר, אז תוכל לקטוף ממנו כמה שתרצה ולהביא להם! אני בטוחה שהם לא יכעסו עליך כל כך" צחקתי כשהיא אמרה את זה.
בוקר אחרי בוקר הייתי מבקר את הגדר שמפרידה בין הגן ובית הספר. נעה התחילה לבוא פחות ולפעמים פשוט הייתי יושב ומחכה לה שם כל ההפסקה. כשכן באה, ראיתי שעל הראש שלה יש פחות שיערות. כמה ילדים התחילו לצחוק עלי שיש לי חברה קירחת אבל זה לא מפריע לי. פעם נעה אמרה לי שאני צריך להתעלם מהם אז אני עושה את זה.
תמיד כשבאה שתלה קופסא קטנה עם אושר ודיברה איתי עד שהיה צלצול שמסיים את ההפסקה.
עבר קצת זמן והיא התחילה לבוא פחות ופחות עד שלבסוף לא באה עוד לגן. ממש דאגתי בהתחלה ולקח לי הרבה זמן להתייאש. הפסקתי לבוא לגדר שמפרידה בין הגן ובית הספר ואפילו נהיו לי כמה חברים בכיתה. הייתי רק בא מדי פעם אבל כבר לא ראיתי אותה יותר בכלל.
אני כבר בכיתה ד' עכשיו ואני יודע לכתוב לא רע בכלל. עדיין יש לי שגיאות כתיב לפעמים אבל זה לא כל כך נורא. אני נזכר בנעה אז אני הולך לגדר, נגמר היום בבית הספר אבל אני לא ממהר לחזור הבייתה. מצידה השני של הרשת צומחים המון גבעולים קטנים עם נרקיסים, בדיוק איפה שנעה נהגה לשתול את האושר שלה. זה משונה קצת, אבל נרקיס הוא הפרח האהוב עלי. וחוץ מורד אדום וורד לבן זה הפרח היחידי שאני מכיר את השם שלו. אני מביט בשדה הקטן ומחייך קצת, יש פה כל כך הרבה נרקיסים יפים.
אני מחליט ללכת לכניסה של הגן וזה לוקח לי קצת זמן. הגננת עדיין נמצאת שם אז אני מבקש להיכנס. אני הולך אל הגינה הקטנה איפה שנעה תמיד הייתה יושבת וקוטף כמה נרקיסים. הגננת עוקבת אחרי ומסתכלת על מה שאני עושה.
"תגידי, מה עם נעה?" אני שואל אותה כשכבר יש לי זר גדול. "נעה?" היא שואלת ואני מתאר לה את נעה החמודה. עם העיניים הירוקות והחיוך המקסים בלי שן החלב. היא אומרת לי שנעה כבר לא נמצאת בגן יותר. "מתי היא תחזור?" אני שואל והיא מסמיקה כמו שאני בדרך כלל מסמיק. "אני לא חושבת שנעה תחזור לפה יותר" היא אומרת ואני הולך.
כשאני מגיע הבייתה אמא מעשנת סיגריה במרפסת ואני מביא לה חצי מזר הנרקיסים. היא מאוד אוהבת פרחים אז היא שמה אותם באגרטל על השולחן בסלון. אבא כבר לא גר יותר בבית אז אני מחליט לשמור את הפרחים עד שאני אבקר אותו בשבוע הבא. הם בטוח ישמחו אותו מאוד.
בבוקר למחרת אני מתעורר עם תמונה קפואה של נעה בדמיוני. היא מוקפת בנרקיסים לבנים מכל עבר ואני מניח שכנראה בדיוק חלמתי עליה. אני לא זוכר על מה היה החלום אבל אני מרגיש שמחה אמיתית בלב. מאוד התגעגתי אליה.
אחרי מחשבה קצרה אני מוצא את עצמי עומד מול המראה וגוזר את כל השיער שלי. הכל נאסף אל שקית קטנה של סנדביצ'ים, אותה אני מכניס אל תוך הילקוט. יש הרבה מאוד ממנו, מהשיער, ואני לא יכול לחכות לראות מה יצמח מכל האושר הזה מתישהוא בעתיד.