אני מזוכיסטית!
אני יושבת בראשית הדרגות המובלות למפעל הטקסטיל שלי, רעש הומה של צפירות כעוסות באוויר והרבה עשן. דחפתי סגריה לא דלוקה לפי ומצצתי אותה בכוח בין שיניי לעזאזל הייתי חייבת לשכוח את המצת במשרד שלי שבקומה העליונה?! אין לי כוח ללכת להביא אותו עכשיו. הטלפון הנייד שהיה בכיסי זמזם מנגינה נעימה, והחזיר אותי להווה. קפאתי, לא הייתי מסוגלת לענות, נשמתי נשימה עמוקה ומיד שלחתי הודעה לחגית המזכירה שלי שהמנוול יתקשר. ביקשתי ממנה שתענה לו בשמי ואמרתי לה שאני יוצאת להפסקת צהריים. נאנחתי בקול והוצאתי את הסגריה מפי. התחתי אותה בכוח באספלט הרותח שישבתי עליו. לאט לאט התחיל לכאוב לי יותר ויותר. נשכבתי על הגב ופרסתי את ידיי לצדדים, נהניתי מאוד מתחושות הכוויה החזקה שהרגשתי. תחושה שורפת בכל הגוף, תחושה שאני בוערת מבפנים, תחושה כואבת מאוד. לשכב על אספלט בעשרי לאוגוסט במרכז הערבה זה כואב… מאוד כואב! אבל אני הרגשת הקלה ותחושת שחרור מאוד גדולה. למה? אני מזוכיסטית!
ערבבתי את כל האירועים של היום האחרון בתוך הראש. עד שכבר הרגשתי כאילו מישהו דפק לי על הראש אם גרזן. אוי אלוהים, המחשבות האלה עושות לי טוב!
תגובות (0)