אני מגניב (?) / (!) … חלק 5

אני אתאר לכם יום טיפוסי בחיים שלי. החיים שלנו בדירה. אחר הצהרים. אחת לומדת טקסטים, ובעצם אומרת לעצמה משפט כמו " איזה חתיך המורה החדש שמלמד אותנו "אבסורד" אני חייבת להרשים אותו. ממש בא לי לקבל את התפקיד הזה שהוא מציע. לא, נו, מה יש לי? אני אוהבת את מאמי! אני אסיים ללמוד את הדף הזה, ואני אתן לו נשיקה! כן, כן, אבל בכל זאת ההוא היה חתיך…"
אחד תקוע בספרים האיומים, שלו לומד לאיזה מבחן. ובטח אומר לעצמו " יש לי עד שבוע הבא להגיש עבודה של איזה 30 עמודים למורה המפחיד ההוא עם הקמטים. נו! איך קוראים לו? זה עם המשקפיים האדומים והשערות על הסנטר. איזה באסה שכל מי שלומדת איתי בקורסים באוניברסיטה היא דודה חנונית בת איזה אלפיים. חבל, לא יזיק לי קצת שינוי. איזה רע אני… נוראי!"
אחד בטח מנגן לעצמו בלדות עצובות בכינור וחושב על ירושלים. או אולי מלטף את ספייסי הכלבה החדשה. היא בטח שוב עשתה את הצרכים שלה על מיטה שלו, או אכלה את הסדין שלו. ושוב, השותף החמוד והעדין שלי לא מסוגל לכעוס אליה. רק ללטף וללטף וללטף. "היא בסך הכל גורה חמודה" הוא אומר בקול שבדרך כלל שמור רק לשיחות עם תינוקות. הוא מלטף אותה וחושב, הרבה חושב. עצוב לי להגיד את זה אבל מבין ארבעתנו הוא זה שחושב הכי הרבה על ירושלים, על השכונה, כאילו הוא עוד לא הצליח להתנתק. שלא תחשבו, ניסנו לעזור לו הרבה פעמים. אבל בנתיים זה כמו לדבר לקיר, לצאת למלחמה שסופה כבר יודע מראש. זה מתסכל, יודעים מה? מזל שיש לו את הכינור שעוזר לו להתמודד. אפילו אם המגינה שלו קצת מעצבנת אותי.
ועוד אחד אני. אני עושה אימון, ובין התנשפות להתנשפות אני אומר לעצמי "איזה כיף שקבלתי את הסרט. אלוהים כמה בא לי להשיג לעצמי קצת זמן לבד אם נעמה!" לא, אבל היא החבר של השותף שלי, זה אסור, זה אסור, לא יפה. איזה רע אני, נכון?
מה אתם חושבים עכשיו? אני מגניב?