אני התאורטית / הדחקה
אני חושבת שאני יודעת מה הכי טוב לעצמי. בלי להתרברב. אני מחשבת סיכויים די טוב. בלי להיות פזיזה. סטטיסטית, אני אזיז את היד ל180 מעלות ואת אוזן ימין לצד, סטטיסטית. כי כולנו סטטיסטיקות. ואני לא קונטרול פריק. אני פשוט זו שמרגישה וחווה, אז אני זו שיודעת. זו אני, מי תדע טוב יותר ממני לגבי עצמי? ואני מכירה את העולם. אני יודעת איך הוא יגיב אם אעשה משהו מסוכן. אז אני פשוט אמנע מהנעצים על הרצפה שלו. מי אני, אם לא אדם שהולך על פי נורמות? אני לא דומיננטית או אגרסיבית. אני לא מפחדת לגלות על עצמי מה באמת עושה לי תחושה טובה. הרי אין דרך אחרת, אין ברירה. בעל, ילדים וכלב. שני תארים. אני צריכה לעשות וי על הדברים האלה, זה מה שאני צריכה. אחרת איפה האושר שלי? איפה אני אמצא אותו אם לא שם? בתור הומלסית? לא. רווקה? לא.
אז הינה אני שלושים שנה אחר כך. יש לי את כל הדברים האלה על הנייר. על הנייר, אני גם מאושרת. אבל אני כבר לא יוצרת. אני אומרת שאני עסוקה ואין לי זמן, אני שוקעת בעבודה עם שם חלומי ולעשות וי על כל דבר. ואני כבר לא יוצרת. אבל תבינו, זה כי אין לי זמן. ואם הייתי עכשיו רווקה, האם היה לי טוב יותר עכשיו? ואם לא הייתי באקדמיה בכלל? אם הייתי עצמאית, היה לי מאושר? אם לא הייתי עסוקה בתחזוקה של כל מה שבלעדיו הכל נראה לי רע… אבל אני לא יוצרת. כי מי בכלל שמחה בלי בן זוג למשל? מי תרצה לחיות בלי ביטחון כלכלי, אולי? ואיפה הבית, הכלב והשלושה ילדים? בלי כל הדברים האלה – מי אני? ומי אני עכשיו? לא יוצרת. וזה באמת בגלל שאני עסוקה. היו לי חלומות ותוכניות שבאמת יכלו להסב לי אושר, כשלא שמעתי על סטטיסטיקה אני מניחה. אבל פחדתי לגלות מה באמת עושה אותי שמחה…
בן זוג לא עושה אותי שמחה. עבודה עם שם חלומי גם לא. בית לא עושה אותי שמחה. וגם שני תארים לא.
יורם ההומו עושה אותי שמחה. אני אעבור לבית אתו. אני אחזור אחורה בזמן ובמקום לשלם לאוניברסיטה אפתח גן – "פרח" זה שמו.
"לעזאזל, את לא יודעת מה טוב!" אמא צועקת מהסלון.
"הלוואי שרוני היה עושה אותי מאושרת אמא, זה הרבה יותר קל ללכת לאוניברסיטה ולהתחתן אתו. אבל אם אשקר לעצמי עכשיו, אני אמות מלאת חרטות. זה היה הרבה יותר קל להיות מסופקת לחלוטין מהמסלול הסטטיסטי הכי קל להצלחה. אבל את יודעת… לפחות אני יוצרת."
אוהו, סדר עדיפויות של אנשים ללא פחד… נותן להם את הרשות המוחלטת להיות עצמם כי הם מבינים שאין דבר יותר חריף לאבד.
תגובות (6)
*תאורטית. כל מה שכתבת באמת נכון, יש המון אנשים שפשוט חיים בסדר מסוים כי הם מאמינים שזה מה שנכון, ואולי גם זה מה שלימדו אותם מאז שהם היו קטנים. אבל כדאי להתנער מהמסגרת הזאת ולהחליט לאיזה כיוון באמת הולכים, לפני שיהיה מאוחר מדי.
ממ כן שמחה שהסכמת. לא יודעת מה לעזאזל נכנס לי בלילה. אני חושבת שאני חיה חיים של שקרים. והאמת היא לאו דווקא גרועה. היא פשוט מפחידה יותר. זה מעניין לרצות משהו ולגלות שמעולם לא באמת רצית אותו. זה מדהים שהבעיות שלנו לפעמים הן רק בראש, וזה ההבדל המהותי בין כאב פיזי לנפשי.
חיים שלמים מתבזבזים בבריחה מהאמת. והאמת, אני מוצא את זה מנחם ואפילו מחמיא שהאמת משקיעה כל כך הרבה נחישות בלרדוף אחריי. אני יודע שיום אחד אגמור במקום שנקרא איזה "פרח", וגרוע מכל, אהיה מאושר. אבל לא עכשיו. עדיין… לא.
אם אתה חושב על משהו ובאמת מאמין שהוא מתאים לך ספציפית כי אתה מקשיב ללב שלך, זה בסדר לנסות להגשים את המטרה לא משנה מה כרוך בעסק.
תובנות קטנות של החיים :)
כל החיים שלנו בנויים על סטטיסטיקה.
זה לא רק ה'אושר' בנוי על סטטיסטיקה, ידעת שכל הרפואה בנויה על סטטיסטיקה?!
תסמין א' + ב' + ג' = ד' 80% מהמקרים. אז ניתן תרופה x.
אני לא מתפלא שרוצים להחליף את הרופאים במחשבים… זה מוריד את הטעויות בגלל הגורם האנושי ולכן נהיה חברה יותר בריאה.
האם זה עצוב?! אני לא בטוח.
מה שהצגת זה הסטטיסטיקה של אנשים שאומרים על עצמם שהם מאושרים. אני מבטיח לך שלא כולם באמת מאושרים אז אל תאמיני למה שאומרים.
שימי לב שעדיין לא מצאו דרך טובה למדוד אושר.
תחשבי על זה :)
אולי כל העניין זה הקשבה פנימית? אולי אם נפסיק לנסות להשיג את האושר הסטטיסטי הזה נוכל להבין אם האושר שלנו כבר נוכח. אולי צריך קודם ללמוד להיות מאושר לבד ואחר להעצים אותו אם אחרים. ואולי האושר באמת נמצא בסטטיסקות…
געגועי…