אין לסיפור הזה שם..

המוזיקה הדהדה באוזני.. הרגשתי אותה, זזתי כמוה הייתי חלק ממנה.. ולא איזה משהו תקוע ועגום כמו שאני תמיד. עצמתי את עיני והאזנתי שמעתי כל תנועה שהיד עשתה על הכינור, כל פעימה, זה היה פשוט קסום ומופלא.. עד שהיא נגמרה. פקחתי את עיני וראיתי איפה אני.. יושבת על ספסל ציבורי עם אוזניות שמכסות את אוזני שיער נפול על פני, מקופלת לתנוחת עובר. שוטרים עוברים על ידי אך אני רק מחייכת לשלום ולא מצפה לכלום בחזרה. טוב הגיע הזמן לחזור הם בטח דואגים איפה אני בשעה כזאת מאוחרת ביום. תפסתי את תיק הגב ורצתי בחזרה. עברתי מנהרות חשוכות ולידי הייתה חנות קעקועים קטנה, מישהו יצא ממנה צולע עם סימן של מריחה אדומה על פניו. "חנות קעקועים" ככה קוראים למקומות האלה עכשיו.. מאוד מסתורי, גיחכתי לעצמי והמשכתי בריצה הביתה. עברתי את הכביש העגול ראיתי את חנות המפעל החדשה שכולם מדברים עליה, איזה התלהבות מיותרת בסך הכול חנות ייצור חדשה. "עכשיו אנחנו יכולים לקנות גם בגדים אדומים" אני זוכרת איך קיידה אמרה וכולם הסכימו איתה וניסו להתאים את רמת ההתלהבות שלהם לשלה. אני חושבת שאני אשאר עם הבגדים השחורים המסורתיים שלי. מעניין אבל איפה הם הצליחו להשיג צבע.. ועוד לקבל אישור עליו. הבגדים המקובלים והיחידים שאפשר ללבוש הם כחולים. פתאום שמתי לב שאני עומדת מול החנות הדוחה כבר חצי שעה, בלי לשים לב לשעה!. "שיט!" ירצחו אותי בבית, לפחות אני קרובה. המשכתי לרוץ בדרכי הביתה כמעט נתקעתי בזוג האנשים האלה שנראו כל כך מאושרים. מעניין מי שלח אותם שיעמדו פה.. הגעתי לדלת הכחולה דפקתי את הנקישה הרגילה ונכנסתי, אחר כך הגעתי ללוח הסכינים "המאיים והמפחיד", זה בטח נראה כל כך אידיוטי אבל זה מה שהם החליטו, הכנסתי את הסכין המתאים למקום הנכון… הדלת הסתובבה והכניסה אותי לדלת של הבית שנראתה כמו דלת רגילה של פעם נקשתי את הקוד ונכנסתי. מולי עמדו הורים עצבניים עם פרצוף לא כזה חמים, החלטתי שאין לי כוח למציאות, ביטלתי את ההולגרמה ישבתי על הספה וחיכיתי.