אין גן עדן; בדקתי-הקדמה

הלכתי בשקט ברחוב החשוך, מגפי הגסים פוגשים באבן המחוספסת ומחזירות הדים מצמררים מהקירות מכוסי הגרפיטי. השפלתי את ראשי ושערי השחור בצבץ מהקפוצ'ון של הסווט-שירט האפור שלי. "נורה?" שמעתי קול אומר. ה-קול. נעצרתי ונעצתי מבט בדמות שמולי. שיער חום מגולח קצוץ והרבה מאוד עגילים על האוזניים, אחד בגבה, אחד בשפה ואחד בלשון. "מה אתה רוצה פול?" שאלתי בלחץ. קעקועיו הרבים בלטו באור היחיד שהטילה עליו מנורת רחוב מהבהבת. "מתי עשית נזם? זה מתאים לך." הוא אמר, מתעלם מהשאלה המתוחה שלי. "הרבה זמן לא ראיתי אותך. כאילו התחמקת ממני." הוא התקרב אליי וקפאתי. לא יכולתי לשלוט בזה. הוא הפחיד אותי. "אבל את ילדה חכמה," הוא ציין בקול קטיפתי ומאיים. "את יודעת שאי אפשר להתחמק ממני." הנהנתי ברעד. "פשוט לא נתקלנו אחת בשני," הסכמתי בקול חלוש ומחוץ. הוא לקח עוד צעד לעברי, ומשהו נצנץ בזווית עיני; סכין מבצבצת מחגורתו. התנשמתי במהירות, ראשי סחרחר. "לא *נתקלנו* אחת בשני, הא?" הוא שאל באותו קול שהעלה את מיצי הקיבה שלי אל גרוני. "עברתי את התקופה הזאת, פול. היא מאחורי." הצלחתי לפלוט בקול קטנטן. בעיניו הירוקות הבהב ניצוץ מסוכן. "התקופה הזאת תמיד תהיה חלק ממך, נורה. ואם לא.. את לא את, ואין בך שימוש." התרחקתי בצעד כושל והוא תפס אותי במהירות. "פול… אל תעשה את זה. בילי גרם לך לעשות את זה?" מלמלתי כשהסכין הבזיקה בידו. "בילי *מת*," הוא סינן בשיניים חשוקות. "*אני* עכשיו המנהיג. ובאתי לסגור קצוות פתוחים." נעמדתי בהתנודדות. "אז תעשה את זה מהר," אמרתי בשקט, בקול אמיץ שהדהד ברחוב הנטוש. שום ניצוץ של חרטה נראה בפניו כשהוא הניף את יד קדימה והכניס את הלהב אל חזי. שנייה אחת של כאב לוהט הבהבה בתוכי. גופי התקשח ואז נרפה סביב הלהב הקר. עיניי הספיקו לראות את נצנוץ הכוכבים לפני שקפאו פתוחות, וגופי נפל על המדרכה. ואז היה שקט.