ZEX-שלב 2

"איי איי איי איי" מלמלתי וקמתי.
רוי שכב גם הוא על הרצפה.
"מה הלך כאן?" הוא שאל בזמן שעזרתי לו לקום.
הספקתי רק לראות שיער שחור חלק,וקשת לשיער
בצבע כסף,ואז שמעתי מאין צרחה חלשה.
"מה?" קראנו אני ורוי,ורצנו לשם."רות תהרוג אותנו" אמרתי לרוי.
"לא אכפת לי כל כך" הוא אמר.
פנינו בפנייה,וישר ראינו את קליאו ועיניה הסגולות מלאות בדמעות
יושבת על הרצפה."או זו רק הפריקית" נאנח רוי להקלה.
היה ברור לי שהוא מפחד ממי שזה עשוי להיות.
"למה הפלת אותנו,פריקית?" שאל רוי.
היא הביטה בו,וברחה משם."כל הכבוד" נתתי לו כאפה לראש.
"למה קראת לה פריקית?" שאלתי."כי זה מה שהיא,תמיד שקטה,בוחנת אותך במבט מפחיד,מה לעשות" נאנח והלך לכיוון המזכירות.עדיין,לא נראה לי שהיא זאת שהפילה אותי…
(כמה שעות מאוחר יותר)
הגעתי הבייתה,כשאמי ואבי הניחו שתי מזוודות על השולחן בסלון.
"הנה הוא,האלוף שלי!" קרא אבא שלי."אבא" נאנחתי.
"אני לא מאמינה!" קראה אימי באושר."מה?" שאלתי והזזתי את ראשי ימינה מחוסר הבנה.
"אתה התקבלת לבית הספר המיוחד לספורטאים!שמעתי שממש קשה להתקבל לשם!" אמר אבי עם חיוך.
"אז אתם מתרגשים בגלל שעברתי מבחן בספורט?" שאלתי.
"לא סתם מבחן בספורט!התקבלת לבית הספר הטוב ביותר לספורטאים!" קראה אימי.
מאז שהם שמעו לפני ארבע שנים שהחלום שלי להיות ספוורטאי אולימפי,הם פשוט עשו הכל כדי לעזור לי.
"זה קרש קפיצה גדול בדרך לחלום שלך!" קרא אבי.
"אני לא אקפוץ על הקרש הזה" אמרתי ורק אז הבנתי כמה מוזר זה נשמע.
"למה לא?" שאלו,והחגיגה נפסקה.
"רוי לא שם,אני לא שם" אמרתי."תמיד תוכלו להפגש בחופש הגדול" אמר אבי.
"מה עם אחרי הלימודים?" שאלתי ואז הם השפילו מבטים.
"זה בית ספר מאוד מיוחד…ו..אתה נשאר לחיות שם במשך כל שנת הלימודים" אמרה אימי.
"עוד יותר למה אני לא הולך" אמרתי ועליתי לחדר שלי.
התיישבתי על המחשב והדלקתי את הסקייפ.
"היית מאמין?אני צריך אשכרה לחיות שם בשנת הלימודים,שום סיכוי" אמרתי כשהדלקתי שיחה עם רוי.
"אבל…" הוא אמר."מה?" גיחחתי.
"אני חושב שכדאי שתלך" הוא אמר."מה?" קראתי בהלם.
"תקשיב…אתה חייב לעשות את זה.זה מה שתמיד רצית לא?בית ספר לספורטאים".
"רק אם אתה תיהיה שם!"
"אבל שנינו יודעים שאני גרוע בספורט".
"אז נגניב אותך!"
"זה לא יעבוד".
"לא בגישה הזאת!"
"די.פשוט….תלך וזהו" הוא אמר.שמעתי נימה עצובה בקול שלו.
"אם לא…אני לעולם לא אסלח לך" הוא אמר וניתק את השיחה.
ישבתי המום מול המחשב שלי.ירדתי למטה,ושניהם הביטו בי."מה אני אמור לקחת?" שאלתי וקיפלתי כמה חולצות לפני שאכניס אותן למזוודה השחורה הגדולה.
(יומיים מאוחר יותר)
כל התלמידים החדשים הגיעו,ועמדו מול המבנה השחור הענקי בגובה 40 מטרים.
"זה ענקי" חייך רוי.100 תלמידים,וגם רוי,עמדו מול המבנה בזמן שנערה יצאה מהמרפסת שהיייתה בקומה השלישית.
"ברוכים הבאים לבית הספר החדש שלכם!" היא קראה.
היא הייתה גבוהה,שיער תכלת ארוך,משקפת אדומה,ובגדים שחורים.
"ברוכים הבאים לזיקס!" היא קראה.
התוכנית הישראלית המתקדמת,בית ספר למתנקשים!" היא קראה עם חיוך.
אני ורוי החלפנו מבטים מודאגים."איזה בית ספר היא אמרה?" שאלתי בדאגה.
"למתנקשים" הוא ענה,והבטנו בה.