ZEX-משימה 17

(ליד המבנה של XEZ):
מיסט המשיכה להסתובב באוויר
ולזרוק עוד אזיקים.בסופו של דבר,הצלחתי
לרוץ,לתפוס את הקלשון השבור ולהסתתר מאוחרי כמה עצים שנפלו.
"קדימה,קדימה!" מלמלתי וניסיתי לתקן את הקלשון.
ניסיתי ליצור את האור מהעגילים,אבל זה לא עבד.
כמה אזיקים שברו את העצים שהסתתרתי מאחוריהם.
"לא עכשיו!" מלמלתי וניסיתי לתקן את הקלשון.
מיסט זרקה אזיקים,וזוג אחד נתקע בגב שלי.
"אשליה! וווואאאוווווווו!" מיימון מעורפל בצורת רוח הופיע מולי.
"מה אתה רוצה ילד מעצבן?" אמרתי וניסיתי לתקן את הקלשון."ככה מדברים למורה סלאש חבר טוב שלך?" הוא שאל ועף סביבי.
"אתה יודע,ברגעים של לחיות או למות,זה מעצבן כשילד שהוא חושב שהוא בן 7 מפריע לי" סיננתי בזעם.
"אוקיי,אוקיי.פשוט תתקן את הקלשון בעזרת אשליות,כמו שלימדתי אותך!" הוא אמר ודחף את פני הרוח שלו מול הפנים שלי."אבל האשליות שלי חלשות! הן נמשכות רק חמש דקות עלובות!" אמרתי ובשלב מסויים להכות את חצאי הקלשונים זה בזה.
"אז חמש דקות לנצח את מיסט זה המקסימום של התקציב שלך?" הוא אמר והמשיך להסתובב סביבי.
"אתה יודע מה? לוסי,אנאל,מימה וסקייבס במצב קשה מאוד,והחיים שלהם בסכנה.שלא נדבר על קליאו,שהיא בכלל גוססת" הוא אמר והתחיל להתפוגג באוויר.
"מה?" קראתי וחצאי הקלשון נפלו מהידיים שלי.
"שון,סקייבס כרגע מגיע הנה כדי להרוג אותך על שלא שמרת על קליאו,מימה בדרך לעזור,לוסי התעוררה ובדרך אליך גם,ואני גם מגיע בקרוב" הוא אמר.
"אבל למה כולכם באים?" שאלתי והבטתי בו בזמן שהמשיך להיעלם.
"כי כולנו ניצחנו מישהו מהשישיה האולטימטיבית.פאו והיליוס עומדים בקושי נגד השישי.אבל אתה? אתה תמות אם לא תנצח את מיסט" הוא אמר.כל גופו נעלם מלבד הראש.
"מה אני צריך לעשות?!" קראתי בייאוש."מיסט היא אוכפת החוקים,אל תשכח את זה" הוא אמר ונעלם.
"אוכפת…החוקים?" שאלתי בבלבול.
"תצא משם כבר,אני יודעת שאתה שם!" היא צעקה ושלפה הרבה אזיקים.
"חוק מספר 7 סעיף ג',אסור לצעוק במסדרונות" אמרתי וקמתי על הרגליים.הקלשון שלי התחבר הודות לאשליה.הבטתי בה.מחקתי מהקרב כל רגש או הבעה,ונשארתי אדיש.
"מה?" היא שאלה בבלבול."העביין-ייענש" אמרתי בבירור והנפתי לעברה את הקלשון.

(ביער שבהרים):
"אההה!" צרח היליוס מכאב.הצוואר שלו ממש כאב.
"לא!! תפסיק!" צרחה פאו ונאבקה.אוסקר משך את השיער שלה,ועמד לחתוך אותו עם ענף.
היליוס הרים לעברם מבט.פאו בכתה ממש,ואוסקר חייך.
"אוסקר" סינן היליוס.הוא ניסה לקום,אך צרח שוב בכאב."הצוואר" הוא אמר ותפס בצוואר שלו.
"אל תזוז!" קרא קול.אוסקר הסתובב,וצ'ארלי ונהרייה עמדו בצד.
"אז,אתם עומדים לחסל אותי אני מניח" הוא אמר וזרק הצידה את הענף.
"כן!" הם קראו,אך היליוס סימן להם להפסיק."מה?" ארבעתם קראו בתדהמה.
הוא קם על רגליו,והחזיק בארבעת אקדחיו."אוסקר.אני לא אסלח לך על זה" היליוס הרים אליו מבט זועם.
"כבר אמרת את זה מקודם,ואז הפסדת.נו,מה התירוץ הפעם?" אוסקר נאנח.
"שום תירוץ" היליוס כיוון אליו את האקדחים:"מה החלום שלך,אוסקר?"
"זה די ברור" מלמל אוסקר:"להיות המתנקש הכי טוב בעולם אלא מה".
"אז חבל שלא תהיה" היליוס לחץ על הדק של אקדח אחד:"שון יהיה המתנקש הכי טוב בעולם" הוא התחיל ללחוץ על ההדק השני.
"הו באמת? ואתה? מתכנן לחיות בצל שלו?" צחק אוסקר.
היליוס חייך,ולחץ על הדק האקדח השלישי:"לא! לי יש משהו הרבה יותר טוב!" הוא צחק.הוא לחץ על ההדק הרביעי.קנה של כל אקדח זהר בירוק:"אני מתכנן לעזור לחברים שלי,ולעמוד לצידם תמיד!" הוא שחרר את אחיזתו על ההדק,וארבע יריות חזקות שוגרו מן האקדח אל אוסקר.
אוסקר זינק הצידה,אך הכדורים עקבו אחריו."לעזאזל!" הוא סינן ותפס בפאו."תעצור או שתפגע גם בה!" צעק אוסקר.
"לא תודה" חייך היליוס.הכדורים שינו מסלול,ופגעו בגבו של אוסקר,ויצרו פיצוצים.

(איפשהו בהרים):
מיימון ישב על סלע ושתה מים.סיימון סיים את שיחת הטלפון,ועלה על המסוק עם שתי עוזרותיו:הנערות התאומות עם השיער השחור.
הוא הכניס את הפלאפון לכיסו,ונגס בצ'יפס נוסף.ספר התנ"ך שלו היה מוחבא מתחת למעילו השחור.
"מה תעשה עכשיו? אתה תעמיד את עצמך למשפט מול כל XEZ?" שאל מיימון בקולו הילדותי.
"כן.אבל לפני זה יש משהו חשוב שעליי לעשות" הוא אמר ולבש את מסיכתו.
"לא יהיה פשוט יותר אם תסיע אותי במסוק אל שון וזהו?" מיימון אכל צ'יפס.
"עליך לחכות כאן עד שהשלושה האחרים יבואו.מכאן,תלכו אל הכיוון ההוא" סיימון הצביע לכיוון מסויים.
"אבל שון בצד השני" מיימון אמר."שון יסתדר,תשלח אליו אשליה או משהו.הכי חשוב שתלך לשם" סיימון התיישב בכסאו,והמסוק המריא.
"וואוו!" מימה נפלה על פניה מול הסלע עליו ישב מיימון.
"אישה נופלת!" קרא מיימון בקולו הילדותי."אני אלך ואכוון את סקייבס ולוסי לכאן" אמר פין והתחיל ללכת משם.
"הממממ…מה נעשה בינתיים?" שאלה מימה והרימה את ראשה.
"המממ….צ'יפס ודוקים?" שאל מיימון והגיש לה שקית צ'יפס וחבילת דוקים.
"מעולה!" היא קראה בהתרגשות.