Wolfskin-פרק ראשון

פרק ראשון-

הרטט של המכשיר האלקטרוני השחור הרגיש כמו רעידת אדמה קטנה על שידת הלילה של סוייר בשעה שלוש וחצי לפנות בוקר. הוא גישש אל מקור ההפרעה ורטן כשראה הודעה מאת ג'יימס:"וולפסקין תזיז את התחת שלך לפה ברגע זה! אני צריך שתציל אותי!"
עיניו הכחולות התגלגלו כאילו מעצמן. "לא." הייתה התשובה שהוקלדה על המקשים הקרירים. סוייר השליך את הטלפון הנייד שלו על השידה וניסה להחזיר את גופו למצב של מנוחה מוחלטת. הטלפון רטט שנית, מוסר את צמד המילים:"זה הוא." ואז את המילה:"בבקשה!" סוייר פיהק והוציא את עצמו מחוץ למיטה ואל הקור המקפיא של חדרו. הוא החליק את רגליו אל תוך נעלי אול-סטאר שחוקות ולבש זוג מכנסי ג'ינס. הוא החל לדדות אל כיוון הדלת ואז רפרפו עיניו אל המראה. הוא נאנח וגרר סווטשירט בצבע כחול חיוור מתוך הארון הפתוח תמידית.

סוייר נעל את הדלת מאחוריו וירד במדרגות. הוא היה עייף ולא היה לו שום רצון להתעסק עם שום סוג של טמטום שג'יימס עלול להנחית עליו עכשיו. בעודו מהרהר באפשרויות שקעו רגליו בשלולית מי גשמים קפואה. עיניו נפערו בזעם והוא נשך את שפתו התחתונה בניסיון לשמור את שפיות דעתו המעורערת בשעה שכזו. את המשך הדרך הוא כיסה בהליכה מהירה עד שהגיע לדירה של ג'יימס ופתח את הדלת (שאף פעם לא הייתה נעולה בפניו הודות למפתח הרזרבי שקיבל מחברו).

פניו של ג'יימס היו מסכה של פחד. הוא היה מכורבל על הספה בסלון שלו ובהה בפינת החדר באימה, לופת מחבת ונראה מוכן לפעולת נגד במקרה של התקפה מצד האויב. סוייר טרק את הדלת והתעטש. בקצב הזה הוא יצטנן…
"ג'יימס אני נשבע לך שאני-" הוא התעטש שנית, ויתר על השלמת המשפט וניגב את אפו בשרוול. ג'יימס לא זע. הוא נעץ את עיניו הירוקות ביצור פרוק הרגליים שהמשיך לטוות את ביתו החדש בפינת הסלון.
סוייר התקדם בנעליו הרטובות, שהוא לא טרח לנגב על השטיחון בכניסה לדירה, עליו היה כתוב בכתב מסולסל "ברוכים

הבאים לחוות הארנבים שבה החיים תמיד יפים". הוא מחץ את העכביש תחת הסולייה המטפטפת. ג'יימס נאנח בהקלה, "תודה וולפסקין… אתה מציל חיים." סוייר התעטש ורטן, "אני שונא אותך." לשמע הצהרה זו, ג'יימס חייך בהבנה, "אני יודע."

עקב העובדה שהיה עייף מכדי לדחות את ההצעה ועקב מחסור בנעליים יבשות, מה שיצר, לדברי ג'יימס, "סיכון גדול במידה קטסטרופאלית להצטננות!" נשאר סוייר לישון בדירה המחוממת של ג'יימס.
"חכה רגע כאן וולפסקין, אני אלך להביא לך כרית ושמיכה." ג'יימס נטש את חברו בסלון לחלוץ את נעליו, להסיר את גרביו ולשלוח הודעת טקסט לאמו.
סוייר סחט את הגרביים בכיור הקרוב ביותר, ששכן במטבח הקטן עד כדי גיחוך בצמוד לסלון. הוא שמע קול חבטה ודברים נופלים, אבל רק נאנח ונשכב על הרצפה בסלון, מצמיד את פניו לשטיח החמים. העייפות החלה לגבור עליו ועד מהרה הוא נרדם. ג'יימס חזר לסלון, נושא שמיכה עבה, זוג גרביים וכרית. הוא גיחך בחיבה וחייך חיוך רך. את הכרית הוא מיקם מתחת לרעמת השיער הבלונדיני באורך הכתפיים של סוייר. עקב התזוזה חזר אל סוייר שמץ של הכרה והוא מלמל משהו שנשמע כמו: "ג'יימס… מפגר… עכביש… קר…" הוא כיסה את סוייר. "תודה…" ג'יימס כמעט הופתע מפרץ החמימות שבדרך כלל היה מבחיל את חברו קשות, ואז סוייר הוסיף: "ג'יימס… שונ-א… אותך…" הוא פרץ בצחוק שקט ונשכב על הספה, מביט החוצה בעצלתיים. מחר יהיה ירח מלא… חשב, אין מנוס… אולי הגיע הזמן לספר לו?

"וולפסקין! קום!" ג'יימס הצמיד כרית לפניו של סוייר וזה נאנק בצרידות, "אתה חונק אותי… אידיוט…" ג'יימס צחק והתרומם על רגליו. עיניו כמעט נפקחו וסוייר הרגיש כאילו הוא מנסה להפריד בין שתי חתיכות נייר שדבק נוזלי חצי יבש מצמיד. הוא דשדש את דרכו אל חדר האמבטיה. "נו, אני רואה שהחלטת להצטרף אל עולם החיים!" ג'יימס חייך אל סוייר ופרע
את שיערו שהיה כבר סבוך מספיק. חיוכו חשף שיניים מושלמות להחליא שהיו כבר מצוחצחות, מה שגרם לסוייר לנשוף עליו את ריח הבוקר של פיו כרמז. "איכס…" ג'יימס סתם את אפו והגיש לסוייר את מברשת השיניים הקבועה שלו בביקוריו. סוייר מרח את משחת השיניים השנואה בעלת טעם המנטה החזק על המברשת והרטיב אותה מתחת לברז. הוא צחצח את שיניו, שהיו חדות להפליא ולבסוף ירק את הסיוט שעטה צבע תכלת. אסוציאציה אחת הובילה לאחרת וסוייר נזכר בדבר שמננו ניסה לשכוח: אוכל…

בטנו רעמה בקרקוריה עד כדי כך שהיה ברור שג'יימס מסוגל לשמוע את העניין. ג'יימס גיחך, "גם אתה, מה? בוא." לפני שניתן לו רגע להגיב סוייר נגרר על ידי ג'יימס אל המטבח. הוא עמד והניח לבוהן שלו לבטוש בריצפה בהתעלמות מוחלטת מהעובדה ששום נזק לא נגרם לה. ג'יימס תחב קערית מלאה עד אפס מקום בקורנפלס וחלב. סוייר נתן בו מבט של "אתה
רציני?" אבל כשבטנו קרקרה בכמיהה כלפי המנה המשונה שניתנה לבעליה הוא לא התווכח. הוא נאנח וסיים את הקורנפלקס בכמה רגעים קצרים.
לאחר הארוחה החגיגית והמזינה, השניים יצאו מהדירה ופנו לכיוון הבית של סוייר. שם יאספו את התיק שלו עם הציוד להיום ואת גרייס, אחותו הצעירה.

נעליו של סוייר עדיין היו רטובות למדי והיה לו קר. הסווטשירט הכחול לא הספיק כדי לחמם אותו. אוויר קפוא אפף את אפו שהאדים והוא תחב את ידיו אל כיסי מכנסיו. ג'יימס, לעומת זאת, היה לבוש בהתאם לקור, עם כובע צמר שהשאיר את קדמת שיערו השחור בחוץ וג'קט עבה. הנסיעה לבית של סוייר מנתה חמישים וארבע שניות בערך לכן הם לא טרחו להפעיל את החימום. ג'יימס נהג.

הם עצרו בכנסיה לבניין ואז בא הגשם. סוייר סינן הערה על התזמון ועל החוסר במטרייה וחיפש בכיסיו אחר צרור המפתחות שלו. הוא פתח את דלת הבניין ושניהם החלו לרוץ לעבר הדירה הרצויה. הדלת הכבדה נפתחה ללא רחש. נראה כאילו כולם עוד ישנו. הייתה מן אווירה של מוות באוויר הקר וסוייר הצתמרר כשנזכר ברגעי האימה של ילדותו כשחזר הביתה לאחר שאיבד את גרייס בגינה הקרובה. הם התקדמו אל עבר החדר של סוייר, שהחליף את בגדיו במהירות וחטף את התיק שלו.

ידו הייתה סנטימטרים ספורים מן הידית אך שאז נפתחה הדלת ואחותו קפצה עליו בחיבוק חזק עד אכזרי.
"סוייר!" גרייס ציווחה בהתרגשות. הוא חייך חיוך עייף וחיבק אותה. "היי גרייס, את מוכנה?" שאל והרפה ממנה.
"ברור!" היא חייכה חיוך מתוק וטפחה באצבעה הארוכה על אפו הסולד של אחיה. נשמעה אנחה והיא הסתובבה.
"היי, ג'יימס. אתה פשוט נורא, אתה יודע?" היא הניחה לו לפרוע את שיערה הארוך למדי. "מה עשיתי עכשיו? נראה שלכל משפחת וולפסקין יש טענות אלי…"
גרייס פלטה צחוק קצר מבין שפתיה ואמרה, "אין לי הרבה דרישות. רק שלא תגנוב לי את אחי הגדול."
לחיו של סוייר הוורידו והוא כחכח בגרונו, "אולי כדאי שנצא? אני לא רוצה להיתקע בפקקים של הבוקר."
ג'יימס וגרייס הנהנו בתזמון מושלם והשלושה יצאו מהדירה.