Wolfskin-פרק שני
פרק שני-
הנסיעה אל היעד המקולל הייתה אמורה להימשך כעשר דקות בלבד. אבל כמישהו בעל מזל כמו סוייר, הם היו תקועים עמוק בפקק תנועה מחריד שאיפשר רק נסיעה איטית שהחמירה את הבחילה שהייתה לו תמיד בנסיעות. הוא הגיע למסקנה שאם הוא ירדם וישלים דקות שינה זה עלול לסייע.
"סוייר, אתה בסדר?" קולה המודאג וליטופה החם של גרייס העיר אותו לחלוטין. הוא השתדל לחייך אליה מהמושב האחורי, "נו באמת, גרייס. את מכירה אותו. גם אם הוא יהיה במרחק שניות ממוות הוא יגיד שהוא בסדר." סוייר נעץ מבט חיוור ועצבני בעורף של ג'יימס. הוא החליט לא לדבר עד שיגיעו. הם יאחרו בכל מקרה, זה ברור, והוא יצטרך את האנרגיה שלו להמשך היום.
המכוניות זזו לאט, וכשסוייר הביט החוצה כדי להקל על הבחילה, ההסתובבות המהפנטת והאיטית של הגלגלים עשתה לו סחרחורת. הוא התכווץ במקומו ובהה בריצפה המרופדת של המכונית. גרייס הביטה בו במבט מלא רחמים. הוא שנא כשמרחמים עליו. זה הרגש שהוא הכי תיעב אצל בני אדם. רחמים. אפילו המילה הייתה מגעילה. עוד כשהוא וגרייס היו ילדים קטנים וטיפשים הוא שנא תשומת לב הנובעת מרחמים. מה שלצערו, קרה לעיתים די תכופות. סוף סוף כלי הרכב המציקים החלו לנוע בקצב נסבל והפורשה של ג'יימס נדחפה לתוך מקום חנייה פנוי בקצה המגרש. מה ששימח את סוייר קלות במחשבה שיהיה לו זמן להתאושש לפני ההשפלה של להגיע באיוחר של רבע שעה לשיעור.
ג'יימס סיים להחנות את הרכב ופתח את הדלת לצד מושבה של גרייס בחגיגיות. היא חייכה אליו ולקחה את ידו בדרך החוצה. היא התקרבה אל הצד האחרי של הפורשה ופתחה את הדלת שהפרידה בינה לבין אחיה. מיכיוון שגם הוא ניסה לבצע את אותה פעולה, הוא כמעט השתטח אל הכביש הלח, גורר את התיק עמוס הקשקושים איתו.
גרייס נפרדה מהם בחיבוק ובנשיקה עלי לחיו החיוורת של אחיה, שבערך מעד את דרכו אל הכיתה עקב התחושה שרגליו ביצעו עסקת חליפין עם ג'לטין תעשייתי לגבי מצב הצבירה שלהן. כשהדפיקה על דלת הכיתה נשמעה, נשלחה בחורה ג'ינג'ית לפתוח אותה והיא פינתה את הדרך לג'יימס וחברו המדדה. המורה הניחה לשניים להתיישב במקומותיהם והמשיכה בשיעור באין משים. סוייר נשען על ידו והשתדל להישאר ער. הוא כבר חשב על כל כך הרבה דרכים שונות להתנקם בג'יימס. "חבל שרובן כוללות רצח…" מלמל בקול קצת רם מדי וכמה הפנו את עיניהם אליו. הוא התעלם מהמבטים וניסה להתרכז בשיעור.
היום עבר לאט. ג'יימס היה משוכנע שכל השיעורים מתעכבים בגלל שהמורה למטמתיקה נכנסה למשרד המנהל ודרשה שכל השעונים בבית הספר יזוזו פי חמש יותר לאט. אחר כך, בקפיטריה, כשהסביר את התיאוריה שלו לסוייר, שהיה עייף במיוחד, הוא קיבל כתגובה רק איום לרצח. הוא החליף את הנושא פעמים רבות והפסיק לעקוב אחרי מה שאמר. הוא חשב על העובדה שעלולה לא להיות לו ברירה אלא לספר לסוייר. "הרעב" עמד לפרוץ כל רגע, כל יום שחלף בלי שסוייר ידע היה עוד יום שבו הוא עלול לטרוף מישהו. עוד יום שבו צייד עלול לירות בו ולצחוק בניצחון למראה הדם הכחול הנשפך מגופו. הוא נזף בעצמו על עצם כך שהרעיון חלף במוחו.
"ג'יימס?" מחשבותיו נקטעו והתמונה הברורה של הזאב האנושי והמת התפוגגה. הוא הרים את עיניו והביט בגוון הכחול-אפור שעטו העיניים של סוייר. "הכל בסדר? כלומר, אתה לא סותם את הפה, זה רגיל, אבל נראה שאתה לא מרוכז במה שאתה בעצמך אומר. קרה משהו?" ג'יימס חייך, "לא. הכל לגמרי בסדר."
* * *
הציידת עקבה אחרי הטרף שלה בדממה. היא כיסתה את שיערה השחור בברדס והעבירה את ידה לאחיזה בחרב. איש הזאב בעל הפרווה האפורה והדם הכחול היה ציד מסובך. האם היא באמת מסוגלת להרוג יצור שנראה כל כך אנושי ועם זאת, כל כך לא? תמיד הייתה בה שנאה מבעבעת כלפי הכלבים הנתעבים, לכן היא לא בזבזה זמו ברחמים על היצור המסריח והמשיכה לצפות בו. הטיפש היה עסוק בחפירת בור במעמקי החורשה הקטנה. זוקף את אוזניו. היא תכננה את המתקפה ולפני שהוא הספיק לזוז היא התנפלה עליו. חרבה הייתה ממוקמת סנטימטרים ספורים מגרונו של הדבר הדוחה שעליו ישבה בקשיחות. יללות כלביות פרצו מפיו, חושפות שיניים חדות. היא היססה, הוא הביט בה במבט מיואש. עיניים אפורות, מבוהלת ובוכיות ננעצו בשלה. האם זה היצור המחריד שהיא אמורה להרוג ולהביא לאדון? הוא נראה… תמים… לא! מה היא חושבת לעצמה? היא צריכה לשסף את גרונו במהירות לפני שהוא ישים לב שהיא מהססת.
היצור פלט יללה. נראה שהיאוש גובר עליו. הוא התפתל תחתיה וניסה לחמוק מבין אחיזת הברזל של רגליה. היא התיישרה וניסתה להכאיב לעצמותיו כדי שיחדול מכל תנועה. הוא היה חזק מכפי שציפתה והצליח להדוף אותה מעליו. פורץ בריצה מהירה אל פאתי החורשה. היא קיללה בשוודית ורצה אחריו, אכולת שנאה ועלבון.
המעקב אחרי רחש העלים לא היה קשה. היא הרהרה האם היצור המפגר והמגעיל הזה רוצה בכלל להימלט. לבסוף היא הדביקה אותו בקצב הריצה. היא התחילה לחוש את הקור וקיללה שנית כשגשם התחיל לשטוף את שניהם. הכלב הנתעב מעד והסתובב אליה עם אותו מבט מיוסר. היא התקרבה אליו במהירות והתכוונה לכרות את ראשו מהר וחלק. בלי יותר מדי התלבטויות. ברגע האחרון היא החליקה. החרב פספסה את מטרתה וקבעה אחת חדשה. צרחת כאב מיוללת נשמעה כשהלהב יצר חתך בבטנו של הזאב. הוא החל לדמם ולסגת אל חוץ החורשה, לכיוון העיר. היא התרוממה מן הקרקע הבוצית וצווחה בזעם ותסכול.
תגובות (4)
מהמממםםםםם כבר בא לי עוד פרק תמשיכיייי!!!! המשך דחוף!!
אני שמחה לשמוע (יותר כמו, לקרוא) שאת רוצה עוד פרק. יש לי עוד שני פרקים מוכנים ועוד אחד בשלבים.
השם של הסיפור היה מסקרן וזה מה שגרם לי להיכנס.
אני כל כך שמחה שנכנסתי,
אהבתי את הכתיבה ואהבתי את העלילה, מחכה להמשך :)
תמשיכי!!! רמת כתיבה מעולה ועלילה מעניינת .
ברוכה הבאה לאתר D:
צום קל וגמר חתימה טובה :>