משפחה בין כוכבים: פרק 5: הדובה הגדולה עושה דיאטה חלק ב'

"פעם בכמה זמן אני יאבד את השפיות שלי בכלל הממתקים, אתם חייבים להרחיק אותם ממני" אמרה הדובה. זה דווקא יכול להיות רעיון לא רע.
חמה דאגה להביא אותה לחדר ריק ממתקים ולהסביר לה על התפריט הדיאטטי החדש שלה, בזמן שצדק ואני נהיה עסוקים בלפנות את כל הממתקים האלו ולהביאם למחסן.
לפני שהן עזבו, הדובה אמרה לנו: "תפנו את הממתקים מפה, אבל אל תעזו לאכול מהם”.
"המחסן לא יספיק" אמרתי לצדק. "כל הבית הזה מכוסה בממתקים, לפחות 70% ממנו עשוי בכלל ממתקים !" אמרתי.
"אולי נקבור אותם מתחת לאדמה?" הציעה צדק. "לי דווקא יש רעיון הרבה יותר טוב…" אמרתי לו בטון מחוכם. "אני חושב שקלטתי אותך ארץ ! שובב שכמותך…" צדק אמר לי.
"כן… אז אתה עומד לעזור לי?" "כן" הוא ענה. "אני כבר יימסתי שוקולד פעמים רבות כל כך".
"לא טיפשון !" אמרתי לו. "הדובה אמרה שאנחנו צריכים 'להיפטר' מהממתקים, נכון?"
"נכון" הוא ענה. "אז הדרך הטובה ביותר להיפטר מכל ממתק היא…" "לשרוף אותו". הוא ענה לי.
"אתה פשוט אידיוט". אמרתי לו בתסכול. "עם הכרס הזאת – אתה לעולם לא אוכל ממתקים?"
"אבל הדובה אמרה בפירוש שאסור לנו לאכול אותם !" הוא ענה באימה.
"כן צדק? ומה איתך? מאז שהגענו לכאן אתה דוחף לפה סוכריות מרציפן ! אני גם תפסתי אותך מסתיר כמה ביסקוויטים, אתה מתכנן לאכול אותם בלי שנראה?"
"אתה צודק" הוא אמר. "אנחנו מוכרחים לזלול את הממתקים".
צדק שלף שני כפות עצומות בגודלן והביא לי אחת. "אתה כל הזמן מסתובב עם זה?" שאלתי.
"אל תגיד לי שאתה לא…" הוא אמר לי. איזה מין כוכב שפוי מסתובב עם כפות בגודל שכאלו והולך איתן לכל מקום ?! אני פשוט לא הגבתי. "טוב, בוא נתחיל במלאכה !" אמרתי.
"ראשית, נעביר את כל הממתקים שנוכל לתוך המחסן" אמרתי.
"צדק?" שאלתי. "אתה בכלל מקשיב לי?" קלטתי אותו הרחק ממני באזור של סוכריות הג'לי.
"תפסיק עם זה !!" צעקתי עליו. "ואתה תכננת לא לאכול בכלל ?! תשלוט על עצמך !" אמרתי.
אז שנינו התחלנו למלאות את המחסן, ואני בטוח שצדק הסתיר ממני עוד כמה ממתקים, אבל לפחות מילאנו אותו. "ועכשיו" אמרתי. " בוא נתחיל לזלול !" צדק ואני קפצנו על הממתקים ללא רחם ואכלנו בלי סוף ! "זה טעים כל כך !" אמרתי בתענוג. " אין פלא שהיא אוכלת כל כך הרבה – אני לא הייתי מסוגל לחיות פה בלי לאכול בכלל !" "שששששש…" ענה לי צדק. "אל תבזבז את המילים שלך. תבלע עד שתתפוצץ לך הקיבה".
פתאום שמענו קול של מישהו יורד למטה במורד המדרגות.
" הן באות ! " צעקתי לצדק. "תפסיק לזלול ומיד ! נגב את הפנים עם המרשמלו הזה ששם ותיראה כאילו אתה מסדר !" הוא לא הקשיב לי, הוא היה עסוק בלזלול. "אידיוט אחד ! הם עוד יעלו עלינו !"
ראיתי שזו רק חמה, והיא קלטה את פניי מרוחות בשוקולד ובטופי, וראתה את צדק ממשיך לזלול בלי לדעת שהיא בכלל עומדת שם.
"איך אתם העזתם ?!" היא שאלה אותנו.
"היי, אין לנו מקום לשים את כל הממתקים ואנחנו מתגרים בקלות ! חוץ מזה – צדק אכל פי 20 ממני". עניתי כדי להגן על עצמי.
"תקשיבו" היא אמרה. "הדובה במיטה, היא מתכוננת לישון ואתם לא עומדים לעשות לה ככה מבלי שתרגיש. "היי, על מה כל המהומה?" צדק נזכר פתאום להשתתף.
"אתם ברברים !" אמרה חמה. "היי, חמה" אמר צדק. "מה?" היא ענתה. "צדק תמיד צודק, שבי ואכלי" ענה לה צדק כמו איזה סיני מלומד.
"טוב… אם אתם מנסחים את זה ככה…" צדק שלף כפית עצומה נוספת וזרק לחמה, והיא החלה לזלול איתנו. "אלוהים אדירים !" היא אמרה. "אל תבזבזי את המילים שלך, תבלעי עד אובדן חושים" אמרתי לה. אני מתחיל לדבר כמו צדק וזה מתחיל להפחיד אותי.
"היי, אתם מוכרחים לנסות את עוגיות הוניל האלו" אמר צדק.
"איפה הן?" שאלנו. "אוי". אמר צדק בהפתעה. "הן נעלמו".
"חזיר שכמותך ! אכלת את כולן ?!" צעקתי. "ומה איתך ? זלזת את כל הטופי !" הוא השיב לי.
"ומה איתי ?! לא אכלתי כמעט כלום !" צעקה חמה לעברנו.
נתנו לה להמשיך לאכול כדי שנגיע למאזן מסויים. בנתיים אני וצדק אכלנו יחד את הרי הקצפת.
"תגידו, מאיפה נראה לכם שהיא השיגה את כל המעדנים האלו?" שאלתי אותם פתאום בחשד.
"מה זה משנה, פשוט תזלול" ענה לי צדק. חמה למלוא הפתעתי הסכימה איתו. כנראה שהממתקים השתלטו עליה לגמרי.
עזבתי לבנתיים את המחשבה הזאת והמשכתי לזלול.
אכלנו כל כך הרבה, אני כבר לא מרגיש את הבטן שלי. "היי" אמר פתאום צדק. "נראה לכם שיש כאן באיזור גלידה?" אני לא הייתי מתנגד עכשיו לגלידה ! "אולי יש לה גם בטעם גבינה?" שאלתי.
"בואו נצא לבדוק. חמה, את באה? חמה?" היא לא השיבה. "חמה נהנית מהממתקים, בוא פשוט נחפש". עלינו למעלה והחלטנו לבדוק אם במקרה היו כמה אריזות גלידה שהכנסנו למחסן.
נכנסו פנימה, ופתאום ראינו שכל המחסן התרוקן ! "אין כאן כלום !" צעקתי.
"זאת המכשפה שהזכרתי קודם, היא קיימת ! והיא שומרת על הממתקים ! היא מחביאה אותם ממנו !!" צדק ברח במעגלים "אויש צדק, תפסיק להסתובב סביב עצמך" אמרתי לו.
"אוי, המשפט הזה מזכיר לי את שעורי המתטמ…" קטעתי אותו "כן, כן אני יודע". השבתי לו.
צדק התחיל להרגע. "אז מי עשה את זה? הוא שאל. "נראה לי שחמה עבדה עלינו…" אמרתי לו.
אבל למלוא הפתעתי גיליתי שהחדר שממול התחיל להוציא רעשים.
"צדק, אני מתחיל לחשוש גם כן שיש פה מכשפה, ואני מת מפחד !" אמרתי לו באימה.
קראנו את השלט שמעל הדלת. היה רשום "חדר הגלידה". אני וצדק הרגשנו טיפשים.
נכנסנו פנימה ללא רצון. למלוא הפתעתנו מצאנו שם את הדובה הגדולה !!!
"את לא הלכת לישון ! את אכלת בסודיות !" אמרתי לה בטון מעשים.
"ומה איתכם?" השיבה לי. "אתם לא זללתם לי את כל הממתקים? אני לא חושבת".
"אבל אנחנו לא !" השבתי לה בצעקה. "אכלנו רק חלק… קטן-גדול". לא ידעתי איך לנסח את עצמי.
יירדנו למטה בשביל להוכיח לה את זה ומצאנו את חמה עם עיניים אדומות משתוללת למטה כמו זאב לצד החדר שפעם היה מלא ממתקים! "חייבת לאכול עוד סוכריות ! מרשמלו ! שוקולד !!!" היא צעקה.
"אוי לא" אמרה הדובה הגדולה. "אתם חייבים להעיף אותה מפה, לפני שזה יחמיר".
"טוב, רק בדיקה אחרונה" אמרתי. העלנו אותה על המשקל ובתוך 3 שניות הוא התפרק לגמרי.
מוזר, גם הקודם התפרק ובכל זאת יש שם משקל. "טוב, זאת התקדמות." אמרתי.
מוזר שהיא הרזה ככה בתוך כמה שעות, שמתוכן היא רוקנה חדר גלידה ענק, אשר דרך אגב – עשוי גם הוא מגלידה. אני פשוט לא מסוגל לחשוב כמה היא אוכלת בדרך כלל…
"טוב, לא היינו עוזרים צמודים, אבל אנחנו מורכחים לעזוב עכשיו, כי אנחנו מתחילים לפחד שנשתגע גם כן כמו חמה, וגם כדי לעזור לחמה להחלים". אמר צדק.
"אני לא זז מפה !" אמרתי. "כן אתה כן" אמרו שניהם, וצדק לחש לי באוזן: "צדק תמיד צודק".
נו באמת, זה כבר לא מקורי ! השבתי לו, ובזמן שהיינו מחוץ לבית שמענו רעשי זלילה חזקים כל כך.
אני לא יכול לתאר לעצמי מה הולך שם… פתאום שמעתי צחוק מרושע של מכשפה מתוך הבית.
"גם אתם שמעתם את זה?!" הם הנהנו בראשם. כנראה שצדק באמת תמיד צודק…