untitld – POV – loki

פרק 2 – POV לוקי –
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
ניסיתי להחזיר לעצמי את הנשימה … למה לא יכולתי פשוט לטלפן אלייה? לא משנה… מילא הייתי בדרך לגלריה …
"אתה לוקי ? " שאל אותי הזר שישב בגלריה
"כן איך אתה יודע?" עניתי בהפתעה
"אייבי סיפרה לי … אתם ביחד נכון ? " הוא שאל כבדרך אגב , הוא דיבר אליי כאילו הוא מכיר אותי כבר שנים .. כאילו לא נפגשנו כרגע לראשונה
"כן… 4 שנים" חייכתי .
"נחמד … היא מציירת ממש יפה !" הוא ענה
הנהנתי "אז מאיפה אתה מכיר אותה ? " שאלתי
"אה … אני אתמול עברתי כאן במקרה והחלטתי להיכנס … ישבנו פיטפטנו היה נחמד .. " הוא אמר ובחן את הקירות מסביב
"נחמד .." סיכמתי
"כן… היא ממש נחמדה , ומציירת נפלא! " הוא אמר והנהנתי להסכמה "היא אפילו הציעה לצייר אותי " הוא הוסיף כבדרך אגב
"מה?" נדהמתי
"כן , נחמד מצידה נכון?" הוא חייך בכל כך תמימות
"כן … נחמד … " הסכמתי
הפלאפון רטט בכיסי ,זאת הייתה אייבי "הלו?"
"היי לוקי יש מצב אתה סוגר את הגלריה? ותמסור לפיניק שאני מצטערת מאוד ושאני יצייר אותו ביום אחר " הורג אותי שהיא לא סיפרה לי עליו!
"קיי… מתי את חוזרת הביתה?" שאלתי
"אני יחזור מאוחר.. תעבור באיזה דיינר או משהו תאכל משהו" היא אמרה בקול אוהב שגרם לי לחייך
"בסדר , אני יחכה לך " אמרתי ושמתי לב שפיניק מתחיל לנעוץ בי מבטים .
" סבבה ביי" היא מיהרה
"אני אוהב אותך " אמרתי
"גמאני אותך " היא אמרה ושמעתי את החיוך בקולה .
"ביי" מילמלתי
"ביי" היא השיבה והשיחה התנתקה
"זאת הייתה אייבי?" הוא שאל בחוצפה רבה
"כן היא ביקשה שאני ינעל והיא מוסרת שהיא מצטערת ושהיא תצייר אותך בפעם הבאה" זרקתי לעברו ומיהרתי לקחת את המפתחות מהמטבחון שהיה בגלריה
"או סבבה … אממ שמתי לב שבאת ברגל.. רוצה טרמפ הביתה? " הוא הציע בנדיבות , למה הוא כל כך נחמד אליי? מיזה לעזאזל?!?!?! אופ היום הזה יכול להיות יותר גרוע?!
מהבוקר אני מתרוצץ! קמתי בשש ורצתי לעבודה , אני עורך דין, ואיחרתי בגלל האוטובוסים האלה ! היו פקקים בכל מקום! למה שום דבר לא מסתדר לי ?!
אחרי זה כשהגעתי גיליתי שהפסדנו בעוד תיק… זה השביעי החודש! שום דבר לא הולך לי ! ואז כשסוף סוף היה לי זמן להקדיש לאייבי (מה שלא יוצא לי בזמן האחרון) החבר שלה הזה מקבל מכות בפעם השלישית השבוע!
נפלא הכל נפלא! והכדורים המזדיינים האלה לא עוזרים בשיט! מייצבי מצב רוח בתחת שלי! ועכשיו גם הבנזונה שיושב כאן בגלריה של הבחורה שאני אוהב ומתנהג כאילו היא שלו כאילו העולם שלו!
"כן אני ישמח" עניתי בחביבות מזויפת יתר על המידה
"בוא נלך " הוא זינק ממקומו ויצאנו לכיוון החנייה .
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
רציתי נסיעה שקטה … אבל היי למה שאני יקבל אחת? הרי היום הזה לא עומד להשתפר נכון ?
"אז איך הכרתם ?" הוא שאל כשהתניע את המכונית ברעש יחסית רב .
"אמממ סיפור ארוך כזה" מילמלתי לעצמי יותר מאשר לו
"ישלי זמן" הוא אמר בחיוך רחב. רציתי לתת לו אגרוף.
"למדתי בהרוואד שנה שנייה ויצאנו כמה חברה לשתות… חבר שלי הציע שנלך למועדון חשפנות. לא כל כך נהינתי … אני לא מבין את הדברים האלה… בקיצור בדרך החוצה ראינו בחורה וגבר רבים וצועקים אחד על השנייה
אז הלכנו לבדוק מה הולך ופתאום הגבר סטר לאישה . כל כך חזק שהיא עפה על הרצפה . הוא בא לקפוץ עליה עם אגרוף ואחד הבנים עצר אותו. הוא הוציא סכין ואיים עלינו. הוא אמר שזה לא עניינו ושאנחנו צריכים ללכת .
כמה מהבנים התחילו ללכת אבל אני נישארתי. רציתי להגן עליה. משהו בה משך אותי. העיניים הירוקות, השיער הג'ינג'י, העור החיוור . הנמשים שבקושי מבחינים בהם. רציתי להגן עלייה . הרגשתי שזו המהות שלי באותה
השנייה.
הוא רץ אליי עם הסכין. אני לא יודע מה עבר עליי באותה השנייה אבל הרגשתי ביטחון עוטף אותי מכל צדדי , ממלא את גופי. תפסתי את היד עם הסכין והסכין נפלה לרצפה . השטחתי אותו לאדמה והטחתי את ראשו ברצפה
עד שאיבד הכרה.הבנים היו בהלם, הם לא חשבו שאני מסוגל לעשות את זה. הייתי תמיד הילד השקט והביישן.
הבחורה הצטופפה בפינה כל הזמן. עינייה פעורות לרווחה. מקופלת בתוך עצמה. שאלתי אותה אם היא בסדר… היא לא ענתה. נגעתי קלות בידה והיא קפצה . 'תודה' היא לחשה לי .
שאלתי אותה מה הוא רצה ממנה, היא סיפרה לי שהיא עבדה אצלו כמה פעמים וכשניסתה לצאת מזה הוא רדף אחריה ואיים ועשה לה בעיות.
באותה שנייה הבטחתי לה שאשמור עלייה לתמיד. תמיד."
"וואו" אמר פיניק
"יאפ…" עניתי בקרירות … רצית לדעת כל כך ? אז הנה קיבלת. מקווה שנהנית.
"לא אמרת לי לאן לנסוע" הוא אמר וצחק חלושות. פתאום קלטתי שאנחנו עדיין ליד הגלריה.
"אה נכון! אממ פשוט תמשיך ישר שלושה בלוקים ושם אנחנו גרים " עניתי
כל הנסיעה מהרגע שנכנסתי לאוטו בהיתי החוצה. אל הקור של לונדון. אל הערפל שלה .
הערפל הזה כל כך הרגיע אותי. הכניס בי שלווה .
"זה סיפור מדהים" אמר פיניק וקטע את מחשבותיי
"זה לא היה מדהים באותה שנייה" הסתובבתי אליו במבט כועס
"אני יודע… לא התכוונתי במובן הזה . התכוונתי שזה וואו ! כי היא ניראת כל כך רגילה. אבל היא לא . אתה מבין אותי?" הוא אמר
"כן… אני כן…" מילמלתי
"הגענו!" פתאום הוא אמר בחיוך רחב
"תודה" עניתי וחייכתי חיוך קטן.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
נכנסתי ולדירה וזרקתי את התיק והמפתחות על השולחן. זה היה יום ארוך ומייגע כמו כל יום אחר, שום דבר חדש, והפיניק הזה בטח שבטח לא גרם לי להרגיש יותר טוב. התיישבתי על הספה ופתחתי את הטלויזיה.
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
"לוקי… לוקי בייבי" שמעתי רחש מוזר ליד האוזן שלי
"לוקי תתעורר" פקחתי עין אחת וראיתי את אייבי יושבת בחייקי"לוקי נרדמת מול הטלויזיה שוב"
"אז?…" מילמלתי חצי ער. מזווית עיני ראיתי את דיוויד יושב על הכסא ליד שולחן האוכל. הצמדתי את אייבי אליי הכי חזק והכי קרוב שיכולתי כמו כלב שמראה בעלות על הבעלים שלו.
שנאתי כשהוא היה מגיע לכאן, לוקח את כל תשומת הלב! מתי הוא יפסיק להתנהג כמו ילד בן 6 שהולך מכות על כל מילה שנייה?! מתי הוא יתחיל להיות הגבר בן עשרים שהוא?!
ממנו הייתי מצפה להרבה יותר!! ממישהו שחי ברחובות כל חייו! אני לא מתכחש לזה דיוויד עבר הרבה יותר ממני, היו לו חרא של חיים, אבל זה לא אומר שהוא אמור להיות בודר יותר?! להבין יותר?!
יופי אני מתחיל להתעצבן שוב! יופי! יופי! יופי! יופי!
"לוקי?" הקול של אייבי החזיר אותי לדירה שלנו "דיוויד ישאר הלילה כי יש לו כמה תפרים שייקח להם זמן להחלים ואני לא רוצה שהוא יסתבך עוד"
"טוב טוב…" מילמלתי ועצמתי את עיני, מקווה לפקוח אותם לחיים יותר ורודים
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~