Undead Souls – פרק 1: ארוחה לאור נרות לא מעידה על אהבה

Undead Souls – פרק 1: ארוחה לאור נרות לא מעיד על אהבה:

היא נעמדה בפניי העמוד הגבוה, אשר עוד ממרחקים משך את תשומת לבה.
"Kier Delakur – מבוקשת ", קראה במודעה ולאחר מכן הסתכלה בתמונה הגדולה שהופיעה שם.
בתמונה בחורה צעירה בסביבות גיל השמונה עשרה; שיערה היה שטני בהיר, פניה חלקות כאילו ליטשו אותן בתוכנת גרפיקה. ועיניה? בעיניים כל החידה. החלל בפני עצמו השתקף בהן, כאשר העין השמאלית שלה כחולה והימנית ירוקה.
"קולין?" קול גברי הוציא אותה מהריכוז, "מה יש?" היא הסתובבה אל הבחור הגבוה שהבחין באותה הכתבה.
שיערו היה חום וכך גם עיניו, סביב תווי פניו, זיפים קטנים שהתאימו למראה הנוקשה שלו.
"קייר צריכה להיות יותר זהירה.." אמרה קולין בנזיפה. הוא הניח את ידו על הכתף שלה כאות תמיכה.
היא תפסה במודעה ותלשה אותה מהעמוד, קורעת אותה לחתיכות קטנות.
"את הרי מודעת לזה שהיא לא מכירה במושג הזה" גיחך הבחור וזאת חייכה קלושות.
= = = =

ישבתי במסעדת מזון מהיר בלב מנהטן. כמו בכל בוקר המקום הזה היה השקט והשלווה שלי להתחיל בו את היום. ישבתי צמוד לחלון ובהיתי בבניין האמפייר סטייט שנראה בבירור בגודלו, עצם העובדה כי היה בין הבניינים המובילים בגובהו בכל מנהטן.
גיאוגרפיה לא עניינה אותי וכך גם שטחים ומידות, אך משהו בבניין הזה העביר בי צמרמורת נעימה בגוף.
אולי זה כי תמיד התלהבתי מבניינים גבוהים. כמו ילדה קטנה באמצע דיסנילנד-עיניה נוצצות למגוון האפשרויות הניצבות בפניה. המקום הזה השכיח ממני את הכל לרגעים קטנים.
חזרתי להתבונן בהשתקפותי בחלון. שיער שחור,מבולגן, תספורת קארה קצרה,את עיניי לא ניתן היה לראות בבירור, אך בהשתקפות בכפית הקפה ששתיתי, ניתן היה להבחין בירוק הבהיר.
על הלחי השתקפה השריטה הטרייה שכל כך כאבה. גופי עוד רעד במקצת מאירועי אמש, הם כמעט תפסו אותי, כמעט הצליחו לגבור עליי. אני שוב מכניסה את עצמי אל תוך הזכרונות, חייבת להפסיק עם זה. העיקר ששרדתי. חזרתי להסתכל בחלון, הפעם ההשתקפות שלי הפכה למראה ברורה.
אותן פנים, רק שהשיער שלה היה חום וארוך להפליא, עיניה היו בגווני האוקיינוס ונקודת חן קטנה בצד מתחת לעין השמאלית שלה. גופה היה דקיק וחלש, אך השמלות שלבשה תמיד הדגישו את היופי שלה ופחות הבליטו את הדברים הפחות טובים שאני הבחנתי בהם כמישהי שמכירה אותה. היא נופפה לי לשלום ולאחר מכן קיפצה בדילוגים אל תוך המסעדה.
"בוקר טוב לנעלמת" היא חייכה אליי והתיישבה ממולי, תופסת בתפריט שהיה מונח על השולחן.
"בוקר טוב לין.." עניתי. ניסיתי לחייך ולהעמיד פנים שהכול בסדר, אבל אני די בטוחה שזה לא הצליח. היא שלחה בי מבט תוהה, אך כבר הכירה אותי וידעה שאין טעם להיכנס לעומק הפרטים.
"אז מי אנחנו היום?" גיחכה בהתחכמות. כמובן שה-"אנחנו" היה מכוון רק אליי. לא עניתי. היא שוב ויתרה לי והחליטה לנסות להעביר נושא.
"אני דואגת לקייר,"
"אין מה לדאוג לה, היא תסתדר" אמרתי.
היא לקחה נשימה עמוקה. נמאס לה, ראיתי את הדאגה שהשתקפה בפניה.
"בכל העיר מחפשים אותה, ראית את המודעות?" לין נשמעה עוד יותר מודאגת, כאילו שזה היה אפשרי.
"כן..בכל מקרה ייקח זמן עד שיעלו עליה, היא לא טיפשה" הייתי בטוחה במה שאמרתי אבל זה לא סיפק אותה.
"רק חבל שבעיר יש עוד שתי בנות שדומות לה" היא שלחה בי מבט נוזף. גלגלתי את עיניי למרות שידעתי שהיא צדקה.
"אכלת כבר?" ניסיון גרוע נוסף להעביר את הנושא מהצד שלה.
הצבעתי על הצלחת שלי שרק לא מזמן הייתה בה ביצת עין אחת עם בייקון ועכשיו נשארו רק השאריות של השמן.
"מה עם ניקולס?" כמו בכל שיחת בנות, אי אפשר שלא להזכיר את הגברים בחיינו.
"הכול טוב, למעשה הוא מכין לי הפתעה היום בערב" חייכתי אליה, הפעם החיוך היה קלוש אך יותר אמיתי.
"באמת?!" הניצוץ שכל כך אהבתי, חזר לעיניה. הנהנתי. אז אולי בכל זאת העברנו נושא בהצלחה.

= = = =
לקראת הערב מצאתי את עצמי בדרכי לחוף הים הקרוב. הוא עמד שם על הסלע וצפה בגלים השקטים.
גופו היה חטוב, שיערו הבהיר התנופף ברוח, ידיו בכיסי המכנס, העמידה הזקופה והקבועה שלו. ניק היה חבר נפש שלי מזה שנה, הוא היה המציל שלי. עדיין היו לי סיוטים מהתקופה החשוכה. הזריקות והחתכים, הצלקות והכאב, עדיין לא נשכחו. הסיוטים לא מפסיקים לרדוף אותי בלילות ושום לוכדי חלומות ואמונות מפגרות לא עזרו לי בזה. אם לא ניק, עדיין הייתי תקועה בתוך הגיהינום הזה בתור שפן נסיונות.
עם זאת, מעולם לא נתתי לו להתקרב יותר מדי. הוא מעולם לא הכיר אותי באמת. לא הייתה לי אמונה באנשים, וגם לעולם לא תהיה. אני הצלחתי להיאטם. הלב שלי מאבן. היו קוראים לי רובוט אנושי. זה תמיד הגיע בטון מלגלג, אבל הם לעגו כי קינאו. הם היו רוצים להיות כמוני. אטומה לרגשות.
"ניק," קראתי בשמו, נראה היה שכל כך עסוק במחשבות שלא הבחין בי אפילו. הוא חייך אליי.
"חיכיתי לך." אמר. שילבתי את ידיי מתחת לחזה מהקור שתקף אותי פתאום. כמו תמיד לא ייחסתי חשיבות למזג האוויר בחוץ כשבחרתי בגדים. "קר לך?"
"מה ההפתעה?" ישר ולעניין. אולי לא הייתי צריכה להיות כל כך ישירה, אבל בקצב הזה זה היה לוקח הרבה זמן. הוא גיחך מהחיפזון שלי וליווה אותי לגבעת סלעים קטנה שהייתה באזור.
הייתה לי הרגשה שכבר ידעתי לאן כל זה התקדם ולא טעיתי כשראיתי את השולחן העגול עם מפה זהובה ועליה בקבוק יין ושתי מנות אוכל. ארוחה רומנטית לאור הנרות והכוכבים.
חייכתי אליו והרגשתי את החום עולה לי ללחיים.
"אל תשאלי שאלות" אמר מבלי להפסיק לחייך וכיסה אותי בשמיכה חמה. עשיתי כבקשתו, רק התיישבתי בכסא וצפיתי באיך שמזג את היין בשתי הכוסות. "אני זוכר את היום שפגשתי אותך לראשונה.." אמר. זה היה נדוש אבל בכל זאת חייכתי.
באמת לא הייתי מסתדרת בלעדיו.
"היה לך אז שיער שחור ארוך…" נזכר, "נראית כל כך מבוהלת..", "הצלת אותי" קטעתי אותו.
"אני מודה לך על כך"
"אבל לא סמכת עליי מעולם" אמר בהבעה לא מרוצה ואף טון מרוגז קלות.
הרגשתי כאילו השיחה סטתה לכיוון הלא נכון. הוא קם מהשולחן וניגש אל שפת הים. לא הבנתי דבר.
לקחתי אוויר וניגשתי אליו. הוא נראה טרוד, אך ברגע שניסיתי לתפוס את מבטו הוא נאנח ושוב העלה חיוך.
"יש לי הפתעה בשבילך.." אמר, "תעצמי עיניים" זה היה מפתיע. עכשיו אפילו לא יכולתי לנחש את מה שתכנן, אך זה סקרן אותי מאוד. עצמתי את העיניים ונשארתי נאמנה לאוזניי.
"כל כך הרבה זמן הייתי מוקסם מהיופי שלך והשיחות שלנו,הייתי מהופנט ואת הולכת אותי שולל.." עכשיו זה היה נשמע חשוד מדי והתחלתי להיכנס לספק, "אליזבת היקרה שלי, כך הצגת את עצמך בפניי…היום את הולכת להצטער על כל השקרים שלך.." רטן. עכשיו הבנתי. זאת מלכודת. פקחתי את עיניי אך ערימת החול כבר היכתה בעיניי. ניסיתי להתרחק, אך הוא תפס בשיערי והעיף את הפאה. פלטתי זעקת כאב. הכול שרף מכאבים ולא יכולתי לפתוח את העיניים. החול הרגיש לי כמו מלח על הפצעים, חדר עמוק אל מתחת לעדשות וחתך בחוסר רחמים ,ניסיתי בייאוש להסיר את העדשות, אך זה לא עזר, הכול היה מטושטש.
"אז איך זה מרגיש להיות מובסת, קייר דה-לקור?"