Unapparent-פרק 1

"אור קומי יש לך בית ספר ואנחנו צריכות לצאת מוקדם"צעקה אמא
"לא רוצה"עניתי בקול ישנוני.
סטופ………………………….
אז שלום אני אור כמו שהבנתם ועכשיו אני רוצה לספר לכם את הסיפור שלי.
הסיפור שכמעט כל ילד בגילי מספר ומרגיש,בלתי נראה.
ההרגשה הזאת נובעת מאי צומת לב,ואנחנו מרגישים שזה נהיה יום יומי.
אנחנו רוצים לצרוח לכולם שיסתכלו עלינו ויגידו לנו מה לכל הרוחות לא בסדר איתנו.
למרות שיש לי המון חברות אבל אני תמיד מרגישה קנאה כזאת מתי שאני עם חברותיי ומתיחסיים רק אליהם ואני עומדת בצד ומנסה להיכנס איכשהו לשיחה אך אני לא מצליחה בגלל שהם לא מתייחסים אליי,סיטואציה כזאת קוראת לי הרבה פעמים,ואני מרגישה שאני רק רוצה שהאדמה תבלע אותי הרי גם ככה אני לא מדברת עם אף אחד בהפסקות כי כולם בחבורות.
ואני יושבת בצד ומסתכלת על השמיים ומתחננת לאלוהים שיעזור לי להיות ילדה שירצו לדבר איתה ויפנו אליה ולא להיות זו שתמיד צריכה להתחיל שיחה כדי שידברו איתה.
כבר איבדתי כל חשק ללכת לבית הספר ואני הולכת לבית הספר עצבנית.
אבל נרגעת בהמשך היום כבר.
אני ילדה די חצופה שמתחצפת לכל המורים בגלל פטפטנות יתר אבל הם לא מבינים שאני מדברת יותר מדי עכשיו עם החברות שלי כי בהפסקות הם הולכות ומדברות על "עניינים פרטיים"
בכל פעם שאני ניגשת לאחת מחברותיי הם אומרות לי ללכת אז תגידו לי זה לא מרגיש בלתי נראית.
המשך………………………………………………………..
"מה זה לא רוצה?"אמרה אמא בכעס ונכנסה לחדרי והגיפה את הוילונות.
"נו אמא בבקשה אין לי חשק"אמרתי לה וכיסית את עיניי בפוח.
"זה מה שאת אומרת בכל יום"אמרה לי אמא בכעס:"וזה כבר לא ישמש לך כתירוץ אני לא מבינה מה הבעיה שלך ללכת לבית הספר יש לך חברות מדהימות פגשתי את כולם."
נחרתי נחרת כעס אמא שלי תמיד חושבת שחברות שלי "מדהימות" אבל מה שהם לא יודעות שהם בעצם צבועות.
פעם אחת הם אומרים שאת החברה הכי טובה שלהם ואז הם מרכלים עלייך מאחורי הגב.
"בסדר אני קמה"אמרתי בכעס,ואימי יצאה מהחדר.
התלבשתי בזריזות והכנתי מערכת.
וירדתי למטה.
"תכיני לעצמך אוכל ונצא"אמרה לי.
כפי שהבנתם אני בת יחידה וזה רק מוסיף על תחושת השקט שיש לי בבית והבלתי נראות.
הכנתי לעצמי אוכל ומילאתי את הבקבוק ויצאתי מהבית עם אמא.
נכנסנו לאוטו ונסענו בשקט.
"אני שוקלת לעביר אותך לפניימיה"אמרה לי
"מה?"שאלתי אותה בשוק
"את לא משאירה לי בברירה את כל היום חוזרת עם מכתבים והציונים שלך שלא נתחיל לדבר עליהם"אמרה לי
הייתי בשוק בחיים לא האמנתי שאמא שלי תרצה לשלוח אותי לפניימיה ביחוד כי אני הבת היחידה שלהם.
היא עצרה ליד בית הספר ואני יצאתי במהירות האוטו בלי להגיד לה שלום אפילו.
נכנסתי לבית ספר במהירות וניסיתי לסלק את הדמעות מעיניי.
נכנסתי לכיתה וראיתי שם את כל הבנות סיביבה.
אתם שואלים מי זאת,זאתי שיר כהן,הילדה שלא צריכה אפילו למצמץ פעמיים ויש סביבה עשר בנות וזה כל כך מעצבן,לחשוב שאני לא אם חברה אחת אפילו בהפסקה.
עליה רבים,ויש בנות שנהיות ממש שפוטות שלה.
קונים לה צמידי חברות,שרשראות. אבל הקטע שכל הבנות מרכלות עליה אבל עדיין הולכות אליה,וזה כל כך מעצבן בגלל זה קראתי להם צבועות.
הלכתי אל הבנות ושאלתי אותם מה העניינים אבל כמובן שרק כמה בנות יענו לי ויהיו כמה בנות שעדיין ידברו איתה במקום להתייחס אליי לשנייה,כאילו מה הורג אתכם לשנייה להרים את את הראש ולהגיד "היי אור מה קורה?"
הלכתי למקומי בעצבנות שמתי את האוזניות ושיחקתי בטלפון.
כמובן שלאף אחד זה לא היה אכפת שלא הייתי איתם חוץ מלשתי בנות.
אנבל וזואי.
הם אלה שמתנהגות אליי הכי יפה אלה שבאתם אכפת להם ממני,אלה שבגללם אני נשארת כאן בית הספר בכיף ולא מקבלת התמוטטות עצבים ענקית הורדתי את האוזניות מאוזניי ודיברתי איתם עד הצלצול.