Two pieces of a broken heart- פרק 7.

התהפכתי במיטה מצד לצד, לא מצליחה להוציא את התמונה של ג׳ייסון ואבי מתעמתים. ואם אבי יחזור? אם הוא ייקח אותי שוב למרתף הנוראי הזה? אם הוא ייחטוף אותי כשג׳ייסון לא יהיה בסביבה? כל כך הרבה שאלות ואין להן תשובות. צעקות נשמעו בבית ומיהרתי לקום מהמיטה. יצאתי מהחדר וראיתי שהבית חשוך, הלכתי בשקט ולאט לחדר של ג׳ייסון, רואה אותו ממלמל דברים ומידי פעם צועק. גופו היה ספוג זיעה וראשו היה טמון בכרית. מה אני אמורה לעשות?
התקרבתי אליו באיטיות והתיישבתי על המיטה שלו. הוא המשיך למלמל ולצעוק והלב שלי פעם מהר יותר. ״ג׳ייסון.״ לחשתי, אבל הוא לא התעורר. ״ג׳ייסון.״ הפעם לא לחשתי. אבל גם עכשיו הוא לא התעורר. הוא המשיך לצעוק. ״ג׳ייסון! בבקשה תתעורר!״ צעקותיו לא היו ברורות. ״ג׳ייסון!״ צעקתי והנחתי את ידיי על כתפו וניערתי אותו. הוא קם בנשימה אחת ואני קמתי במהירות מהמיטה. הוא ישב והתנשף. הוא ניגב את הזיעה ממצחו ועצם את עיניו. יצאתי מהחדר ונכנסתי למטבח, מוזגת כוס מים וחוזרת לחדר. ״ביאטריס.״ הוא אמר כשראה אותי עם כוס המים. ״קח.״ לחשתי ונתתי לו. הוא מלמל תודה ושתה את כל הכוס בלגימה אחת. הוא הניח את הכוס בצד והפנה את מבטו אליי. ״אני מצטער..״ הוא לא הפסיק להתנשף. ״זה בסדר.״ מלמלתי גם אני. על מה הוא חלם שהבהיל אותו כל כך? ״את יכולה בבקשה להביא לי חולצה מהארון?״ הוא אמר בין נשיפה לנשיפה והנהנתי במהירות. הלכתי לעבר הארון והוצאתי חולצה שחורה חלקה, חזרתי אל מיטתו ונתתי לו את החולצה, הוא לקח אותה מידי והחליף אותה במהירות. ״אני מצטער שהערתי אותך.״ הוא אמר וגירד בעורפו. ״זה לא קורה כל הזמן.״ הוא אמר ושמט את ידו על המיטה. ״על מה חלמת?״ שאלתי ובמהירות הוספתי, ״אם זה בסדר לשאול.״ אמרתי מתחמקתי ממבטו. ״על אבא שלי.״ הוא לחש בצרידות. ראיתי שנגעתי לו בנקודה רגישה. ״אני מצטערת..כדי שאני אלך..״ מלמלתי ומיהרתי להסתובב. ״זה בסדר. אולי יום אחד את תוכלי לדעת..״ הוא לחש כשגבי מופנה אליו. יצאתי במהירות מהחדר והלכתי לחדר שישנתי בו. אני יודעת מה זה סיוטים, זה דבר נוראי. כשהגעתי למרתף בחודשים הראשונים, כל לילה היו לי סיוטים. אותי אף אחד לא העיר, לי אף אחד לא הגיש כוס מים. אותי אף פעם לא הרגיעו. הייתי צריכה להתמודד עם זה כל לילה מחדש. כל לילה אותו חלום, כל לילה אותו סיוט, כל לילה אותו דבר. הייתי מתעוררת בפחד ומתחילה להתהלך במרתף השקט והקר ולא נרדמת כל הלילה. זחלתי למיטה שוב, מתכרבלת בעצמי. הגשם התחיל לרדת והוא דפק על החלון בחדר. הסתובבתי לצד השני וניסיתי להתעלם מהרעמים. גם מרעמים אני מפחדת. כל פעם שהגיע הרעם הלב שלי קפץ. הקשבתי לגשם שטפטף והרגשתי את העיניים שלי נעצמות מעצמן.
–
״ביאטריס.״ שמעתי את קולו של ג׳ייסון ולרגע אחד חשבתי שאני במרתף שוב. פקחתי עיניי והתיישבתי במהירות. ״כן?״ אמרתי בקול הצרוד של הבוקר ושיפשפתי את עיניי. ״אני צריך ללכת..״ הוא אמר בטון הנוקשה שלו. ״ואם הוא יבוא?״ שאלתי במהירות. אני כל כך מפחדת ממנו, הוא לא יוצא לי מהראש. ״אני אבוא מהר.״ ג׳ייסון אמר במהירות ופסע לעבר הדלת ״לא! בבקשה אל תשאיר אותי לבד!״ צעקתי בצרידות. כבר אמרתי לג׳ייסון את המילים האלו, כשעוד הייתי במרתף. התחננתי אליו שלא ישאיר אותי לבד. הוא הסתובב והסתכל עליי. ״ביאטריס.״ הוא אמר במהירות. ״הוא לא יבוא.״ הוא השלים את עצמו. השפלתי את ראשי ושיחקתי עם אצבעותיי. ״אני מבטיח לעשות את זה מהר.״ הוא אמר בנוקשות ויצא מהחדר. ״לא הייתי צריכה להישאר פה..״ מלמלתי.

נקודת המבט של ג׳ייסון:
״ג׳יי!״ קולה הרך של אימי הדהד בחדר. ״אמא.״ חייכתי וניגשתי לחבק אותה. הרגשתי כל כך רע, איך אני אגיד לה שהתפטרתי מה׳עבודה׳ ואין מי שיממן לה ניתוחים וטיפולים? ״התגעגעתי אליך כל כך יקירי.״ היא חייכה וליטפה את פניי. התיישבתי לצידה ואחזתי את ידה. ״אמא..יש לי משהו לספר לך.״ אמרתי בשקט והשפלתי את ראשי. ״הכרת מישהי סוף סוף יקירי?״ היא שאלה והחנקתי צחוק. ״לא אמא, אני..התפטרתי מהעבודה.״ אמרתי והרמתי את מבטי אליה. היא נשמה נשימה עמוקה וחייכה. היא ליטפה את ידי עם אגודלה ואחר כך את פניי. ״זה בסדר..״ מה? ״אמא מי יממן לך טיפולים?״ הרמתי את טוני קצת. ״יקירי.. כבר תשע שנים שאני חולה. שמונה שנים שאתה דואג רק לי..אתה לא חושב..שהגיע הזמן להרפות?״ היא היססה במילותיה. ״אמא..״ לחשתי ודמעות עלו בעיניי. הפעם האחרונה שבכיתי הייתה כשרק גילו לה את המחלה. מצמצתי את הדמעות במהירות כמו שביאטריס עושה כשהיא לא רוצה שיראו אותה בוכה. ״אתה לא חושב ככה יקירי?״ היא שאלה ברוך והמשיכה ללטף אותי. ״את אמא שלי איך אני יכול לחשוב את זה?״ כמעט צעקתי. איך לעזאזל היא יכולה לחשוב שאני אתן לה ללכת? ״ג׳ייסון אני רק מאמללת אותך.בבקשה תחשוב על זה!״ היא עמדה לפרוץ בבכי. ״לא אמא,אני אמצא עבודה אחרת ואני אדאג לך. אני הולך.״ אמרתי בקשיחות ויצאתי מהחדר. הגעתי למכונית וישבתי שם, לא זזתי בערך עשר דקות ורק חשבתי על הכל, על החיים שלי בלי אמא. אני לא מכיר אף אחד חוץ ממנה. אבל אולי באמת זה הזמן להרפות? ׳לא לא לא ג׳ייסון שלא תעז לחשוב על זה׳ המוח שלי זעק. כל כך הרבה דברים מעסיקים אותי שאני לא מסוגל לחשוב בהגיון בכלל.
הסתכלתי על השעון 13:50. שיט.