Two pieces of a broken heart- פרק 5.

נקודת המבט של ג׳ייסון:
״אני לא רוצה את העבודה הזאת יותר.״ אמרתי ושילבתי את ידיי. הבעת הפנים של בריאן הפכה לקשוחה יותר. הוא נעמד מולי ושילב גם הוא את ידיו. ״אתה בטוח? תחשוב על אמא שלך ג׳ייסון.. אם היא תמות זה יהיה בגללך.״ הוא אמר באכזריות וחיוך ממזרי הופיע על שפתיו. אני שונא אותו כל כך. ״בטוח.״ אמרתי והידקתי את הלסת שלי. משתדל לא להרים את ידי ולהכות אותו בפנים. ״תחשוב על אימך.״ הוא אמר ואגרופי התהדק גם כן. ״אני בטוח, תן לי לחתום בריאן.״ אמרתי בנוקשות. אני לא רוצה לראות אותו שוב. ״בעיה שלך. אבל ביאטריס נשארת.״ הוא אמר והגיש לי את הדף. ״אתה לא אמרת לי את זה. קבענו שאם אני פורש, היא בחוץ.״ הדם ביעבע בתוכי כבר, האיש הזה יכול לגרום לבן אדם הכי שלו בעולם להתעצבן. ״שיניתי את דעתי!״ הוא אמר וצחק. אני אהרוג אותו. ״בסדר, אני חותם.״ אמרתי והרמתי את העט, חותם את שמי במהירות. ״המפתחות.״הוא אמר והושיט את ידו. הפקרתי את המפתחות שהוא נתן לי ויצאתי מהמשרד שלו. שמעתי אותו צוחק ובעטתי בדלת, מעיף אותה מהמקום. נכנסתי למכונית שלי ונסעתי במהירות, חושב על הדרך שבה אני אבריח את ביאטריס מבלי שאביה יגלה. עצרתי ברמזור והנחתי את ידי על הדלת, טומן את ראשי בכף היד ונושם נשימה עמוקה, מנסה להרגיע את הרוחות שמשתוללות בגופי. כשהצבע התחלף לירוק נסעתי במהירות לעבר הבית של בריאן. החניתי את האוטו ויצאתי מהמכונית, כמעט רץ לעבר הדלת. ״פאק.״ אמרתי כשנזכרתי שנתתי לבריאן את המפתחות לבית. המפתח למרתף היה עדיין אצלי בכיס. ניסיתי לבעוט בדלת בחוזקה אבל שום דבר לא עבד. ״לעזאזל!״ קיללתי כשחבטתי את רגלי בדלת והיא לא נפתחה. הסתובבתי סביב הבית, מחפש דרך להיכנס. החלון בקומה העליונה היה פתוח והוא היה גדול מספיק כדי שאצליח להיכנס. רצתי אל המחסן של בריאן, איפה שהוא שומר את כל הסכינים והרובים שלו, פותח את דלת העץ במכה ומחפש סולם. עיניי תרו את המחסן הקטן עד שהן נחתו על סולם, שלפתי אותו מיד והוצאתי אותו מהמחסן. הלכתי עם הסולם לאותו חלון והנחתי אותו על הקיר. הסולם היה טיפה יותר נמוך מהחלון אבל יכולתי להגיע אליו. הנחתי רגל אחת על המדרגה הראשונה וכבר הבחנתי שהוא לא יציב,אבל הייתי חייב לעשות את זה והמשכתי לטפס באומץ. לקראת המדרגה האחרונה כמעט איבדתי שיווי משקל אבל אחזתי בעדן החלון בחוזקה עד שאצבעותיי הפכו ללבנות. הצלחתי להיכנס מהחלון ונחתתי על רצפת החדר, אוחז ברגליי ומתנשף במהירות. אין זמן להתמהמה. רצתי במרדגות לקומה הראשונה ומיד אחר כך למרתף, פותח את הדלת של המרתף במהירות. חיפשתי את ביאטריס וראיתי אותה שוכבת על המזרון, נושמת בקצב אחיד, מעיד על זה שהיא ישנה. הלכתי לכיוונה במהירות וכרעתי ברך לצידה. ״היי.. ביאטריס.״ אמרתי וניערתי אותה באיטיות. היא המהמה והסתובבה לצד השני. ״ביאטריס.״ אמרתי בקול חזק יותר. אבל היא עדיין לא התעוררה. ״לעזאזל איתך ביאטריס..״ אמרתי וניערתי את גופה. בדרך כלל היא מתעוררת בבהלה שאני פותח את הדלת. היא התעוררה לאט ואני פסעתי אחורה, נותן לה את הזמן להתעורר. היא התיישבה על המזרון כשהשמש בפניה והיא משתמשת בידה כדי לא להסתנוור. ״קדימה, צריך ללכת.״ אמרתי והעברתי יד בשיערי, מחכה לתגובה שלה. ״מה..״ היא מילמלה וקולה היה צרוד. ״צריך ללכת. מהר ביאטריס.״ אמרתי והושטתי לה את ידי. היא שמה את ידה בידי ומשכתי אותה מהמזרון ויצאנו מהמרתף. לא טרחתי לסגור את הדלת. ״ג׳ייסוו מה קורה?״ היא אמרה מבוהלת כשגררתי אותה במדרגות. ״אני אסביר לך אחר כך אוקיי? תשתפי איתי פעולה והכל יהיה בסדר.״ כשהגענו לקומה הראשונה, היא פתאום קפאה. ״מה קרה?״ שאלתי ונעמדתי מולה. עינייה נצצו מדמעות והיא מיצמצה כמה פעמים כדי להעלים אותן. ״זה הבית שלי…״ היא אמרה ולפתע התחילה לפרוץ בבכי. ״אלוהים.״ מילמלתי לעצמי ונשפתי ״ביאטריס, אין זמן לזה. תשתפי איתי פעולה ואני אספר לך הכל אני מבטיח אוקיי?״ אמרתי והיא הנהנה במהירות ועקבה אחרי לקומה העליונה. כשעברנו ליד החדרים, היא לפתע נעצרה ליד דלת לבנה עם לבבות וקישוטים. אני מניח שזה היה החדר שלה. שנינו עצרנו והיא בהתה הדלת. ״אני מצטערת בוא נלך.״ היא אמרה והשפילה את ראשה. ״כשהכול יירגע נחזור לכאן. אני מבטיח. עכשיו קדימה.״ אמרתי בנוקשות ונכנסתי לחדר עם החלון, הסולם היה עדיין שם ונשמתי לרווחה. עינייה של ביאטריס זזו לכל מקום בחדר. ״של מי היה החדר הזה?״ שאלתי כשהתמקמנו ליד החלון. היא חייכה חיוך קטן והשפילה את ראשה. ״אח שלי. הוא מת באותה התאונה של אמא שלי. גם אחותי הקטנה.״ היא אמרה בשקט. מחזיקה את שפתה התחתונה כדי לא לבכות. החלטתי לא לומר כלום. הדבר הכי מעצבן שבן אדם יכול להגיד לך זה ׳שהוא מצטער.׳ כי יכול להיות שבאותו רגע הוא כן מצטער על האובדן, אבל ברגע אחר, הוא שוכח מזה לגמרי. ״אנחנו צריכים לרדת מהחלון?״ הייא שברה את השתיקה והנהנתי במהירות. ״אני אהיה הראשון.״ אמרתי ויצאתי מהחלון והתחלתי בסולם. תוך שתי דקות הייתי למטה. ביאטריס התקשתה עם הירידה. ״אני לא יכולה לעשות את זה!״ היא צעקה מלמעלה, מוציאה את ראשה מהחלון. ״את רצינית?״ מלמלתי ונשמתי נשימה עמוקה. ״לא ייקרה לך כלום ביאטריס!״ צעקתי והנחתי את ידי על המצח. הרמתי את ראשי אליה וראיתי אותה עוצמת את עיניה ושפתייה נעות במהירות. ״את מתפללת עכשיו?!״ צעקתי ואנחת ייאוש יצאה מפי. היא הנהנה והמשיכה להתפלל. גיחכתי והתיישבתי על הדשא היבש. ״אין לנו הרבה זמן!" צעקתי. "אלא אם כן את מאוד רוצה להישאר פה." המשכתי את המשפט אבל בשקט. "טוב, אני מוכנה!" היא צעקה והניחה את רגלה על החלון.
מפה יכולתי לראות שהיא רועדת. היא הגיע לשלב הראשון והתחילה לרדת. הסולם רעד ואני מקווה מאוד שהיא לא שמה לב. "ג'ייסון אני אפול.." היא מלמלה ואחזה בחוזקה בסולם.
החלטתי לא לענות לה אם היא מתנהגת בילדותיות. היא נחתה על הדשא והתחילה לצחוק. "קדימה." אמרתי והובלתי אותה לאוטו. היא הלכה קדימה ואני הלכתי מאחוריה. "פעם הבית הזה היה מלא שמחת חיים. היום הוא כלום ושום דבר." היא אמרה בשקט והמשיכה ללכת. "אני יודע."