Two pieces of a broken heart -פרק 3.

אנחות כאב נפלטו מפי כשהרמתי את גבי מהמזרון, הרגשתי את הלב שלי פועם בחוזקה בכל תנועה ותנועה שאני עושה. הרגשתי כאילו הריאות שלי עולות באש והאש מתפשטת לכל חלק בגוף שלי.

״את בסדר?״ ג׳ייסון שאל בקולו הנוקשה. הרמתי את ראשי והסתכלתי עליו. בפניו היו סימני מכות, על הלסת שלו היו סימני שיפשוף,בעין שלו היה פנס והשפה התחתונה שלו הייתה חתוכה ונזל ממנה דם. עניתי לו בחיוב והעברתי את ידי בשיערי וכשהרגשתי את הכאב החד באצבעות שלי צייצתי מכאב והעפתי את היד מראשי. הוא חטף מכות? אם כן, מי יכל להרביץ לו?

נשכתי את שפתי התחתונה וניסיתי להדחיק את הכאב בכל גופי. הוא גיחך ואמר ״אני יכול לראות שאת מרגישה נפלא.״ הרמתי את מבטי אליו ועיניי ננעצו בשלו וכעס הצטבר בתוכי. איך בן אדם יכול להתלוצץ בזמן שאני יושבת מולו וסובלת. ״תרגעי.״ הוא אמר והוציא טלפון מכיסו וחייג איזשהו מספר לא ידוע. הדלת הייתה פתוחה והמחשבה לברוח צצה במוחי. הסתכלתי על הדלת ואז על ג׳ייסון ושוב על הדלת.

קמתי במהירות מהמזרון, מדחיקה את הכאב ורצה אל הדלת,ג׳ייסון מגחך וצועד בצעדים גדולי לעברי וחוסם את מעברי כשהוא שולח את ידו ותופס את בטני ואני נאנקת מכאב וכעס.

״אל תנסי לברוח, זה לא יעזור לך.״ הוא אומר כשהוא אוחז בי בחוזקה. ״עכשיו תשבי על המזרון ותחכי עד שהרופא יבוא זה ברור?״ אני חושבת שזה המשפט הכי ארוך שהוא אמר לי אי פעם. התיישבתי על המזרון, מודה לאלוהים בלב שמביאים לי רופא, כי אני חושבת שאני עומדת לקרוס.

״את רוצה משהו?״ הוא שואל כשהוא נשען על הקיר בצד החדר. ״לצאת מפה.״ אמרתי בשקט כשפתיי רועדות. ״תפסיקי להתחכם.״ ג׳ייסון אומר בנוקשות. ״אני מנסה להיות נחמד לעזאזל!״ ״אז אל תהיה!״ צעקתי עליו בחזרה. לא מאמינה שבאמת עשיתי את זה. הראש שלי הרגיש כל כך כבד ולא יכולתי להחזיק את עצמי יותר וצנחתי על המזרון,עדיין בהכרה.

אחרי כמה דקות של שתיקה נכנס הרופא לחדר ובחן איפה הוא נמצא. על פניו הייתה הבעה מוזרה. ניסיתי לחשוב מה הוא חושב עכשיו לפי הבעתו אבל לא הצלחתי. בטח הוא לא יודע לאן הוא הגיע ונכנס לפאניקה.

״ג׳..ג׳ייסון?״ הרופא מלמל וג׳ייסון הובילו אותו אליי. ״מה זה המקום ה..״ הרופא התחיל להגיד אבל ג׳ייסון קטע אותו במהירות ואחז בו בחוזקה. ״אל תכניס את האף שלך לאן שהוא לא צריך להכנס. ברור?״ הוא איים עליו והרופא בלע גוש בגרון והנהן. אלוהים יישמור. ג׳ייסון שחרר אותו והרופא כרע ברך לידי. ״את תהיי בסדר.״ הוא לחש.

״תשבי בבקשה.״ הרופא לחש ועזר לי להתיישב. ״תרימי את החולצה.״ הטון שלו לא השתנה.
הרמתי את החולצה שלי לאט לאט נבוכה מזה שג׳ייסון עומד וצופה בנו. ״אלוהים!״ הרופא אמר בהלם ואני סובבתי את ראשי כדי להסתכל עליו. ״מה קרה?״ אמרתי במהירות ונעצתי את מבטי ברופא. ״יש שטף דם עצום על גבך! איך זה קרה לך?״ הרופא שאל וג׳ייסון מיד פצה את פיו. ״בלי שאלות מיותרת רק תטפל בה.״

הרופא נאנח והניח משהו קר על גבי, קפצתי קלות והבטתי אחורה. ״תנשמי עמוק.״ הוא הורה לי ועשיתי כדבריו. בחדר שררה דממה ורק הנשימות שלי נשמעו.

הוא הורה לי להוריד את החולצה וככה עשיתי. ״עכשיו תני לי לראות את ידייך.״ הוא אמר בזהירות ותהיתי מהיכן הוא יודע על ידיי. הסבתי את מבטי אל ג׳ייסון שצופה בקפידה.
הושטתי את ידיי לכיוונו של הרופא והוא אחז בהן. ״זה נראה די רע. אני אחבוש לך את היד כדי שזה לא ייזדהם. זה יהיה קצת כואב בסדר?״ הנהנתי ועצמתי את עיניי. הוא החל לטפל בפצעיי ונשכתי את שפתיי בחוזקה, מנסה להתעלם מהצריבות שהרגשתי בכפות ידיי.

״זה הכל.״ הוא אמר וחייך אליי. ״תודה.״ לחשתי. ״אין בעיה.״ הוא חייך ואני חייכתי אליו חיוך קטן. ״קדימה.״ ג׳ייסון הוביל את הרופא החוצה ונעל הדלת. אני לא חושבת שאני אוכל להתמודד עם המקום הזה יותר, אני חייבת לצאת מפה, הדמעות כבר עולות בעיניי ואני נשכבת על המזרון, פורקת את כל מה שהצטבר בשנים האחרונות.

אני בוכה. אני אף פעם לא בוכה. מה קורה לי? אני כל הזמן חזקה, אבל אני חושבת שהגיע הזמן שלי להרפות מהחוזקה הזאת.

הדלת נפתחה ואני לא יודעת מי נכנס, אני גם לא רוצה לדעת מי, אני פשוט רוצה לבכות כל כך חזק עד שאני ארדם. ״את בוכה?״ קולו הנוקשה של ג׳ייסון הידהד בחדר הקטן. אני לא רוצה לענות לו, אני לא אתן לו לרמוס אותי שוב. ניסיתי להבליע את הקולות שיצאו ממני, אבל לא הצלחתי. ״תפסיקי.״ הוא אמר שוב בקול הנוקשה שלו שהתחיל להמאס עליי. הרמתי את הראש שלי והסתכלתי עליו בעיניים מטושטשות. ״להפסיק?״ חיקיתי את טונו הנוקשה וניגבתי את הדמעות בגב כף היד ומשכתי באפי.

״פשוט.. תעזוב אותי! תפסיק להיכנס לפה!״ צעקתי וקיפלתי את רגליי,נצמדת לקיר וטומנת את ראשי בין ברכיי ומתייפחת לתוכן. שמעתי את נעליו של ג׳ייסון צועדות בחדר והרמתי את ראשי כדי לגלות שהוא יושב לצידי, עם רגל אחת מקופלת ורגל אחת ישרה וידו מונחת על הברך המקופלת.

״את חושבת שהחיים שלי נהדרים? אה?!״ הוא הפתיע אותי עם שאלתו, הבטתי בו עם עיניים מלאות בדמעות ולא יכולתי לראות אותו. ״החיים שלי הם בלאגן אחד גדול ביאטריס! זה לא קל להתמודד עם העובדה שאני מחזיק נערה במרתף!״ ״זה גם לא קל להיות נערה במרתף!״.

ככה נגמרה השיחה. הוא קם במהירות ויצא מהחדר שהתגלה כמרתף וטרק את הדלת. משאיר אותי בוכה את כל מה שעל נפשי.