Two pieces of a broken heart- פרק 2.

*שמונה שנים אחרי*

״קומי.״ שמעתי את הקול המוכר של ג׳ייסון שמעיר אותי בכל בוקר.קמתי במהירות ונשענתי על ידי, ביד השנייה משפשפת את עיניי לאט. הגשם מכה חזק את גג החדר והקור חודר לעצמותיי.
צמרמורת מכה בי ואני משפשפת את ידיי כנגד זרועותיי.

״האוכל שלך פה.״ הוא הודיע והניח צלחת עם ירקות ולחם על הכיסא הכתום ופנה ללכת.״אתה יכול לקחת את זה אני לא אוכל את במילא.״ אמרתי כשפתיי רועדות מהקור. הוא הסתובב ונעץ את מבטו בי. ״תאכלי את זה ביאטריס.״ הוא קבע. ״לא.״

״לא צריך!״ הוא צעק וטרק את הדלת אחרי שיצא. רצתי לעבר הצלחת וזרקתי אותה על הקיר שצרחה יוצאת מגרוני. העברתי יד בשיערי השחור שהיה עם קשרים ואחר כך העברתי יד על פניי, נגעלת מעצמי. בלילה, כשמחשיך ורק אור קטן מאיר את החדר, אני אוהבת ללכת לחלון שסגור עם סורגים ולהסתכל בהשתקפותי, להסתכל רק לכמה שניות וללכת לישון.

הדלת נפתחה בחוזקה וג׳ייסון הופיע שוב, זועם מתמיד. ״מה היה הרעש הזה?״ הוא שאל בנוקשות וכיווץ את ידיו לאגרוף עד שאצבעותיו הלבינו. ידיו היו שריריות וכך גם גופו, שיערו חום וקצר ועיניו חומות כמעט שחורות. ״כלום.״ לחשתי חנוקה. השפלתי את ראשי, מפחדת להסתכל בעיניו.

״תרימי את זה.״ הוא אמר שעיניו טיילו לכיוון הצלחת שנופצה על הקיר. ״אם את לא רוצה שאני אקרא לאביך.״ ראשי התרומם מיד ורגליי היחפות פסעו באיטיות לכיוון השברים. הרמתי אחד אחד והשברים חתכו את אצבעותיי. הוא הרים את יידו והנחתי את השברים בזהירות. והלכתי אחורה לאט לאט. מתרחקת ממנו כמה שאפשר.

״אל תעשי צרות.״ הוא עדיין דיבר בקולו הנוקשה. ״תראי לי את כפות ידייך.״

״הן בסדר גמור. אתה יכול ללכת.״ לחשתי, מפחדת ממה שיבוא אחר כך. ״אל תשגעי אותי ביאטריס. תראי לי את כפות ידייך.״ הוא אמר והתקרב אליי במהירות. ״ז-זה יעבור!״ הרמתי את קולי והזזתי את זרועותיי למאחורי גופי. מפחדת ממגעו. הוא לקח נשימה ארוכה ואחז בזרועותיי בחוזקה והביט בכפות ידיי. ״אני חושב שצריך לחטא את זה, תחכי כאן.״ הוא אמר והלך לכיוון הדלת. גיחכתי והסבתי את מבטי ״לאן יש לי ללכת?״ שאלתי בציניות וזכיתי להבעת הפנים הקשוחה של ג׳ייסון.

הוא יצא מהחדר ואני התיישבתי על הכיסא הכתום, מתנשפת לאט לאט ומנסה להדחיק את הכאב של החתכים בכפות ידיי. הוא חזר בתוך כמה דקות עם תחבושות וחומר מחטא. ״תשטפי את הדם.״ הוא הורה לי ומיהרתי ללכת לשטוף. הלכתי במהירות לברז והכנסתי את כפות ידיי מתחת למים הקרים. הכאב התפשט לי בכל הגוף, החתכים שורפים ואני מרגישה שעוד מעט דמעות ייתפרצו מעצמן.

הדם עדיין נזל מכפות ידיי כשהלכתי לכיוון ג׳ייסון ״שבי.״ הוא אמר והצביע על הכיסא הכתום.
ישבתי והשפלתי את ראשי. לפתע הדלת נפתחה בפראיות ואבא שלי התפרץ לתוך החדר.
אני לא ראיתי אותו במשך שמונה שנים. הלב שלי פעם בחוזקה וכעס הצטבר בתוכי.שיערו הראה סימנים של הזדקנות שחלק משיערו היה לבן. פניו התקמטו ועל עיניו היו משקפיים.

״מה אתה חושב שאתה עושה מטומטם?!״ אבא שלי זעם על ג׳ייסון.

״היא נפצעה בידיים אתה לא יכול להשאיר אותה ככה, זה יזדהם.״ הטון של ג׳ייסון נחלש. כנראה בגלל הפחד מאבי. ״אתה חושב שבאמת אכפת לי?״ הוא גיחך. זה לא הפתיע אותי. הוא בן אדם קר ואכזרי. ״אני שונאת אותך! בכל ליבי! חבל שלא מתת עם אמא בתאונה המזורגגת הזאת!״ זה כבר לא הראש שלי שדיבר. זה היה הלב, שפועם בקושי.

כמה שניות אחר כך, הוטחתי על הקיר והרגשתי מסוחררת ״ביאטריס!״ שמי נשמע חלושות לפני שהכל נהיה שחור.