TLV-פרק 2.

פרק 2.
ועכשיו, בזמן שאבנר אשת תקועה בפקק תנועה ענק על כביש איילון מקלל מכל הלב את מזג האוויר החורפי, את קברניטי העיר ואת שותפיו לעסקים, שככל הנראה, פישלו בגדול, אנחנו נתפנה לפגוש את הגיבורים האחרים של הסיפור. לשם כך, נעבור לאחת השדרות האופנתיות של צפון העיר, שבו הגיבורים שלנו בחרו להשתכן.
איתי וקרן שכרו שירה קטנה, אך נוחה ברחוב שקט לא הרחק מחוף הים. בבקרים הם יצאו לרוץ בטיילת ליד מלון הילטון, פנו לרחוב הירקון ליד שגרירות צרפת והמשיכו לכיוון הפארק, תוך כדי עצירה קצרה על מדרכת עץ של נמל תל-אביב, שהיה לרוב ריק מאדם בשעות המוקדמות האלה.
בינינו, איתי היה מעדיף להישאר עוד חצי שעה במיטה, אבל קרן לא התכוונה להיכנע לתחנוניו- צריך תמיד לשמור על הכושר ולא לתת לעצמך הנחות! איתי, שלא אהב להתעמת עם חברתו כל בוקר בכל מזג האוויר היה לובש כל בוקר מדי ספורט גם אם בלי התלהבות יתרה.
הם הכירו בשנה השנייה ללימודיהם באוניברסיטת תל-אביב. המפגש הראשון שלהם היה בספריה האוניברסיטאית, כאשר קרן כמו תמיד הייתה שקועה בקריאת ספרי לימוד ואיתי קפץ לשם על מנת להדפיס איזה מאמר, שהומלץ על ידי המרצה (מאמר, כמובן, היה פרי עטו של אותו המרצה). בהמשך, איתי וקרן סיכמו, כי צילומי חתונה המסורתיים הם יערכו דווקא בספריה, בה נפגשו לראשונה.
-כמובן, אם האירוע הזה יתקיים יום אחד!- הייתה אומרת קרן מדי פעם ומעיפה מבט זועף לעבר חתנה לעתיד.
איתי היה ברנש נאה, עם עיניים כחולות ושער בהיר ומטולטל. הוא ניגן לא רע בגיטרה, היה מגיע לאוניברסיטה בטויוטה חדשה אך זה לא היה הפרט החשוב לגביו. אימו שלאיתי הייתה שולמית רביב- אשת הטלוויזיה המפורסמת, שכל יום חמישי הייתה מופיעה בערוץ שתיים עם תוכנית רמת רייטינג משלה. אין זה מפתיע ,כי לאיתי לא הייתה חסרה תשומת לבן של הסטודנטיות הנאות ביותר. לידן היה נראה, שלקרן זילברשטיין – בחורה רזה, נמוכה עם משקפיים ונמשים – לא היה סיכוי. אבל איתי וקרן החליפו ביניהם כמה מילים ו… סיימו שיחה רק לאחר כמעט שעה וחצי, כאשר הספרנית התערבה והפצירה בהם להמשיך לשוחח במסדרות היות ו"הספריה של האוניברסיטה אינו מקום יאה לשיחות חולין". בסוף הם החליפו מספרי טלפון ויום למחרת קרן בעצמה התקשרה לאיתי והציעה לו להצטרף לארוחת צהרים בקנטינה של האוניברסיטה. מהר מאוד איתי גילה, שקרן- אחת הסטודנטיות המצטיינות של בית הספר למשפטים, משכירה חדר במעונות, ארבעה פעמים בשבוע עובדת כמלצרית, פעמיים בשבוע מעבירה שיעורי יוגה ושאר הזמן מבלה בספריה שקועה בפסקי דין הסבוכים. הדבר המפתיע ביותר התגלה יותר מאוחר, כאשר קרן פעם אחת ביקשה מאיתי להקפיץ אותה לבית של הוריה. הורים של קרן גרו לא רחוק מהאוניברסיטה במגדל יוקרתי עם חניון תת קרקעי ומאבטחים בכניסה ללובי המפואר. לשאלה מי הם הוריך קרן ענתה:
– אמא שלי מורה בביתה ספר ואבא..
אביה של קרן במשך שנים היה שופט בית המשפט המחוזי ונחשב לאחד המומחים המובילים בעולם למשפט האזרחי. כאשר איתי שאל אותה, האם זה הכרחי בשבילה להתאמץ כל כך בשתי עבודות, אם יש לה הורים כאלה, קרן העיפה עליו מבט חודר וענתה, שאף על פי שאמא ואבא ממנים לה את הלימודים, שאר ההוצאות היא התחייבה לממן בעצמה. ולא תסטה מהמטרה בשום פנים! לאיתי לא היה ספק בכך..
איתי, לעומת חברתו, לא דאג יותר מדי לא ללימודים ולא לעבודה. הוא למד בלי הרבה חשק לקראת תואר במנהל עסקים והרבה יותר התלהב ממסיבות, בילוי בפאבים ונגינה בגיטרה…הדבר היחיד שעוד איכשהו גרם לאיתי להשלים עם הלימודים, הייתה הבטחתו של אביו החורג – נתן- לתת לו תפקיד ניהולי מעניין ובעל תנופה בחברה הטכנולוגית שבבעלותו. למען האמת, זה היה התירוץ שהכריע, כאשר אמא ונתן התחילו בשני קולות לשכנע את איתי לוותר על התוכנית הראשונית להפוך לכוכב רוק.
פעמים רבות איתי הודה בכך שבלי קרן בספק אם היה מקבל את התואר. אך ליד חברתו, איתי השתדל לעשות לפחוות חלק ממאמציה.
הוריו של איתי התגרשו כאשר היה בן ארבע עשרה. הליך הגירושין היה ארוך, מורט עצבים ומתיש. היה ברור, שאיתי כהעדיף לבלות ימים ולילות אצל חברים במקום להיות בבית, בסופי שבוע היה נוסע לסבתא ולחופש הגדול אמא שלחה אותו לאחותה בניו-יורק. מאז הגירושין של הוריו, נשאר לבד עם עצמו. עוד לפני שהוזמנה לטלוויזיה, אימו של איתי כתבה תור רכילות בעתון ולרוב לא הייתה בבית בערבים. כעבור שנה או שנה וחצי בחיי אימו של איתי הופיע נתן. נתן היה אלמן, מבוגר ממנה הכמה שנים, מנכ"ל חברת היי טק.
היחסים בינו לבין איתי היו רגועים- לא עלה בדעתו של איתי לקרוא לנתן אבא ונתן , ככל הנראה, לא ממש הזדקק לכך.
אביו הביולוגי של נתן שלח לו ברכות לימי הולדת והתקשר לעתים נדירות. פעם אחרונה שנתן ראה אותו היה ביום הגיוס לצבא.
-אתה לא מעניין לאבא שלך. יש לו משפחה חדשה- הפצירה בו אמא.- אל תבזבז זמן עליו!
"לא מעניין? שיהיה כך.." חשב לעצמו איתי , שלעולם לא העז להתווכח עם אמא.
תחילת העבודה בחברה של נתן לא הייתה מוצלחת במיוחד. מהר מאוד איתי הבין, שלעובדים במחלקה שלו יש הרבה יותר ידע בתחום הפעילות והם לא ממש ממהרים לחלוק אותו עם המנהל החדש. איתי בכנות ניסה ליישם את מה, שלמד באוניברסיטה, ניסה להבין את הדקויות של התחום החדש, אך לא העז לשאול את העובדים שאלות שנראו לו טיפשיות. לשאלות של נתן, היה עונה שהכול בסדר. כמו לרבים שבטחון עצמי אינו צד החזק שלם היה לא קשה להודות בפני הבוס, שלא הוכל הולך כסדרה. ובסוף- עסקה שנכשלה… ושיחה קשה עם בוס, שפשוט עשתה נוקאאוט להערכה עצמית של איתי. ולא- נתן לא הרים את קולו. השיחה הייתה כמעט ידידותית. נחת הכין בעצמו קפה שחור לשניהם, התיישב על קיצו של השולחן ופתח בשיחה שלא הייתה נעימה לאף אחד מהם:
– אתה יודע, איתי. תמיד דגלתי בכך שלתפקידי ניהול אנחנו מקדמים את העובדים הראויים ביותר מתוך החברה. שולמית ביקשה שאקבל אות ך לתפקיד ואני לא יכולתי להגיד לה "לא". את הבוודאי מבין אותי. אם קרן שלך תבקש ממך משהו גם לא תדע לסרב לה.
– בעקרון, לא קרה שום דבר נורא.- המשיך נתן.- בעסקים צריכים להיות מוכנים גם לכשלונות. בכל מקרה.. בישיבת דירקטוריות אני קיבלתי אחריות על עצמי. הייתי צריך לדאוג שיעשו לך חפיפה כמו שצריך. אבל למה לא פנית אליי?
– הייתי בטוח שבסוף הכול יסתדר, – איתי השפיל מבטו- לא רציתי להטריד אותך..
– איתי! בטחון עצמי מופרז ומופנות- זה שילוב רע מאוד. פה כולנו עובדים, כמו צוות אחד. לא משנה- אני והסגנים שלי או בנות מהשירות. – ענה הבוס בקול תוקפני לפתע.
בסוף, נתן הציע לאיתי לעבוד במשך שנה בשירות לקוחות של החברה ואז, אולי, אפשר יהיה לדבר על הקידום לתפקיד ניהולי. זה, כמובן, לא אומר שלנתן היה ספק כלשהו בכישוריו של איתי… מה היה לאחר מכן, איתי לא זכר. הוא חזר לעצמו רק כאשר נסע במכוניתו רחוק ככל האפשר מהחברה השנואה ומנתן, שבדואר האלקטרוני שלו כבר היה מכתב התפטרות של איתי. בכל מקרה, הוא אפילו לא רצה לשמוע על האפשרות לעבוד במחלקת שירות לקוחות של החברה עם כל מיני זבי חוטם שזו עתה השתחררו מהצבא.
בפנים הכל בער. איפשהו עמוק בפנים הוא היה מוכן להודות בכך, שנתן צדק- הרי אפילו דיפלומה נחשקת במנהל עסקים לא פוטרת אותך מהחובה ללמוד את התחום על בוריו. אבל נתן- הוא זה שאשם! הרי הוא בעצמו הודה בכך! וגם אמא! תמיד היא נדחפת לסדר לו את החיים, גם כשאף אחד לא מבקש ממנה! איתי היה עצוב ומדוכא… ולא נכון להגיד, שהוא לא התאמץ בעבודה. או קיי… הלך הביתה בארבע בצהריים… אז מה??!! לידיעתכם, יש לו חיים גם מחוץ למשרד. והטון עד כדי כך מנומס של הבוס? והכי חשוב- מה קרן תגיד על כל זה?! קרן- שכבר סיימה את הסטאז' , עברה בהצטיינות את מבחני לשכה והייתה שקועה בלעשות קריירה מזהירה באחת החברות עורכי דין המובילות.
התשובה לשאלה "מה לעשות כדי להפיג את המתח, להשאיר מאחור את הדיכאון, את כישלונות ועצבות ולמצוא את עצמך מחדש?" לא איחרה לבוא. לנסוע! לטוס! לפחות לחודש, נו… למשל, להודו. ללכת לאיזה בית הספר של העשרה רוחנית או, אפילו יותר טוב, להתחבא באיזה גסטהאוז באיזה כפר נידח, כל יום להתאמן בנגינה על גיטרה ולכתוב שירים (נו, למשל, כמו ביטלז ברישיקש). כאשר הגיע הביתה ווידה שקרן טרם חזרה, הוא ניגן קצת על הגיטרה ואז התיישב מול המחשב.
קרן בכל מקרה נשארת כל יום בעבודה עד מאוחר. ואפילו בשבתות יושבת שקועה בניירות, שמביאה מהמשרד. מתי הם בכלל יצאו פעם אחרונה בחודש האחרון?! גל חדש של כעס ועלבון שטף את איתי מחדש, רק שעכשיו היה מופנה כלפי חברתו. אך לאחר קניית כרטיס טיסה, הכאב כמעט נעלם. אפילו חזרה גישה חיובית לחיים. אך איזה קול פנימי לחש לו שזו רק ניסיון לברוח מהמציאות, ומה ,בעצם, ישתנה בעוד חודש, לאחר שאיתי יחזור מהודו?
קרן, כמו שחשש איתי לא ממש התלהבה מהתוכניות שלו.
-אז אביך החורג פיטר אותך?! מה כבר היית צריך להולל בשביל זה? – קרן אהבה לעיתים קרובות לעקוץ את איתי (די מכאיב יש לומר) על זה שאיתי קיבל תפקיד בכיר בעסק משפחתי מיד אחרי שסיים לימודים באוניברסיטה.
– ממש לא פיטר!- איתי הרגיש פגוע מדבריה.- אני עזבתי בעצמי! אני לא סמרטוט, שיידרכו עליי! נתן הציע לי לעבוד בשירות לקוחות! לשבת עם אוזניות על הראש ולדבר עם כל מיני מטומטמים! הוא הודה בזה, שזה אשמתו, שלא הכינו אותי כמו שצריך לתפקיד! הוא בעצמו אמר לי!
-זאת אומרת, אתה נכשלת במשימה שלך, ומי שאשם, לדעתך, זה מישהו אחר? הבוס שלך? לא יודעת מה לימדו אותך בבית הספר למנהל עסקים, אבל להיות מנהל זה לא רק לעשות לעצמך משכורת שמנה, זה גם לקחת אחראיות על הפשלות של העובדים. ברור, שנתן קיבל אחראיות, אבל הוא הציע לך פתרון מהמצב, אם הבנתי אותך נכון…
-איזה פתרון, לעזאזל?! לא רוצה לשמוע יותר על החברה המזורגגת הזאת! אני מרגיש, שאני חייב לקחת איזה טיים אאוט, להיות קצת לבד, לחשוב על הכול, לנסות למצוא את עצמי מחדש…
-מה זאת אומרת "למצוא את עצמי"? – שאלה קרן עם גיחוך מזלזל- זה כמו שאתה מחפש גרביים נקיות בבוקר? או שעוד פעם תחפש מי אשם בכל הכישלונות שלך?
-מה קשור "גרביים"? איך את לא יכולה להבין אותי?! ואני ציפיתי לקבל תמיכה ממך!
-תמיכה?! במה בדיוק אני אמורה לתמוך בך? בזה, שאתה כל הזמן מאשים אחרים בבעיות שלך? אמרו לך קצת לצבור ניסיון, כדי שתתחיל להבין בכלל במה אתה מתעסק, אז אתה טורק את הדלת ואומר: "אני הולך לחפש את עצמי!" מה ציפית? שישלמו לך בונוס על השטויות שעשית? זה נקרא לא לפתור את הבעיות , אלא לברוח מהן כמו איזה פחדן עלוב!- קרן הביטה באיתי בזעף. היא הייתה די נמוכה וברגעי כעס הייתה מנסה לעמוד על קצות האצבעות, כדי להיראות גבוהה יותר. בדרך כלל, זה היה משעשע את איתי, מכוון שקרן לא הייתה מגיעה לו אפילו לסנטר.
-את לא יכולה לשפוט אותי! גם בשבילך אבא שלך סידר את העבודה במשרד עורכי דין. הם בטח מפחדים אפילו להסתכל לכיוון שלך, שלא נדבר על להעיר לך על משהו!-בקול בוכה כמעט אמר איתי.
קרן כמעט החווירה מרוב זעם. נמשיה הגדולים בלטו על עור פניה החיוור ועיניים בהו ישר אל תוך עיניו של איתי. בקול יבש, תוך כדי שהיא בוחרת בקפידה את המילים ומנסה להחזיק את עצה בידיים, היא התחילה להסביר:
-אכן, אתה צדק. אבא שלי עזר לי להתקבל לעבודה. אני חשבתי המון לפי שביקשתי עזרה ממנו. לי זה היה נראה לא הוגן. אתה יודע בכלל, שבלימודים עד שנה השלישית לא ידעו מי הוא אבא שלי? וכשנודע להם, שה היה לגמרי במקרה?
ידעתי טוב מאוד שאני חייבת לעשות הכל ואפילו יותר מזה כדי לא ליפול מהרמה שלו. – המשיכה קרן בקול רועד טיפה.- הייתי צריכה להזיז הרים וגבעות שאני שווה משהו בלי קשר לשם המשפחה שלי! הייתי מתה מבושה, אם הייתי מאכזבת אותם במשהו!
אין צורך להעמיס על הקורא את כל הפרטים של הדו-שיח הזה. בוא נומר, שכבוד עצמי שנפגע- לא מסייע הרבה בוויכוח. וזעם וגאווה- עוד פחות מזה…די מהר הוויכוח עבר להאשמות הדדיות ו… בסוף איתי הודיע, שרגלו לא תדרוך יותר בבית הזה, על זה נאמר לו שהוא יכול לעוף להודו עוד היום, אבל הכי חשוב שלא ישכח לעבור דרך בית של אמא, על מנת לקבל ממנה הנחיות ברורות.
באותו ערב איתי הלך לישון על הספה הישנה בסלון. למרות שכמעט לא הצליח להירדם , פצעיו הנפשיים של איתי התחילו לאט-לאט להגליד. "ברור שקרן לא צדקת, אבל גם אני לא הייתי צריך כל כך להתעצבן"- חשב איתי וניסה שוב ללא הצלחה למצוא מקום לרגליו הארוכות. הוחלט- להשלים עם קרן, אך לפני שהוא יסביר לה, שלא לכל אחד מתאים כמוה- לדבוק ללא לאות במטרה. הוא- איתי- אדם עדין נפש והיא לא יכולה שלא להתחשב בכך. מחשבות על הנפש העדינה שלו גרמו לו גירוד נעים באף ועיניו דמעו. "אני הרי מוסיקאי, אני גדלתי במשפחה חד הורית, אמא שלי דאגה רק לקריירה שלה ובכלל לא התייחסה אליי, אני לא יכול להיות כמוהם… אני עסוק תמיד בלחפש את עצמי…".מחשבותיו התפזרו לכל עבר וסוף סוף איתי נרדם. הוא התעורר מאוחר מהרגיל. היה ברור שקרן כבר קמה, הלכה לבדה לריצת בוקר ועכשיו, כבר לאחר שחזרה מהריצה והתקלחה, היא שותה קפה לפני יציאה לעבודה, בלי לבזבז זמן היקר.
איתי בזהירות הציץ למטבח. קרן אכן הייתה שם לבושה בחליפה אלגנטית ועשתה לגימות קפה אחרונות. כמו שזה קרה לא מעט , ליבו של איתי החסיר פעימה למראה חברתו. מקטורן אפור-בהיר, שקרן הביאה מחו"ל, חצאית עד מעל ברכיים ונעלי עקבים הפכו את קרן דומה לאשת עסקים מצליחה מאיזה סרט הוליוודי. איתי לא היה מפסיק להתפעל מהשינויים שהיא הייתה עוברת כל בוקר. בבית קרן העדיפה ללבוש מכנסי ג'ינס נוחים וחולצות פלנל רחבות ולא הייתה נראית שונה מהסטודנטית צעירה עם נמשים ושער אסוף בקוקו. אך כאשר הייתה מתלבשת לקראת יציאה לעבודה במשרד, היו מתגלות עוצמות הפנימיות ודבקות במטרה- תכונות, שרבים כלל לא חשבו שיש אצלה.
-איתי, אנחנו חייבים להחליט משהו. יותר נכון- אתה צריך להחליט, מה את הרוצה לעשות.- קרן הישירה אליו את מבטה החודר. כמו אתמול, היא נעמדה על קצות האצבעות, כדי להיראות גבוהה יותר, למרות שלא היה בכך שום צורך, למען האמת.
-מה… להחליט? – איתי לא הבין את כוונותיה.
-כמו שאמרתי לך. להחליט מה אתה רוצה לעשות. הרי אתה מבין שכך אנחנו לא יכולים להמשיך.- קרן דיברה בטון רגוע והיה נראה, שהחלטתו של איתי מעניינת אותה במידה מועטה בלבד.
-נראה לי שאת כבר החלטת הכול.- אמר בצער איתי. הוא חשב לתומו שבבוקר הם ישכחו על הוויכוח שהיה אתמול, כמו שזה היה קורה בדרך כלל.
-ברור, שהחלטתי. על הכול, מה שקשור לחיים שלי, אני מחליטה לבד! אני לא צריכה בחיים שלי בן אדם, שכאשר נתקע בבעיה הכי קטנה טומן את הראש בחול. בורח- ועוד מביא תירוצים עלובים, שהוא צריך לחשוב על הכול. על הכול- חוץ ממני! לא חשבת, שיכול להיות, אני זקוקה לך! אני מצטערת, אבל אחרי מקרה של אתמול אני הבנתי שיש לי עסק עם ילד מגודל, אינפנטילי ואגואיסט! אני ממש לא צריכה את זה. ילדים זה שמחה, אבל לא במקרה שלך!
-אבל קרן… את לא יכולה לעשות כך. הרי זה גם חיים שלי!
-אז תחליט מה לעשות איתם! אתה יכול לנסוע לאן שאתה רוצה. יכול לחפש את עצמך או עוד מישהו… יכול להירשם באתר היכרויות. תפרסם מודעה, משהו כמו : "תינוק בן 28 מחפש אמא סקסית". יכול לחזור הביתה לאמא. זה כבר לא מעניין אותי. החלק שלך בשכר דירה אני אחזיר לך. – עם מילים אלה, קרן טרקה את הדלת ואיתי שמעה את צעדיה על מדרגות שיש.
היום הטיסה באמת היה צריך לקפוץ הביתה בשביל לאסוף את הדרכון ולהפתיע את אמא בידיעה על הפרידה מקרן. ידיעה זו לא הייתה צפויה לצער אותה יותר מדי, מכוון שאמא לא סבלה את קרן ניום היכרותן. כמה ימים שנותרו עד הטיסה, איתי חשב להיות אצל חברים או לשכור חדר בבית מלון. הרעיון ללכת לישון בביתה של אמא הוא דחה על הסף, כי לא התחשק לו לפגוש שם את נתן.
בתוך תוכו אתי רתח מזעם. זרקו אותו כמו איזה חפץ, שאין בו יותר צורך- קודם נתן ועכשיו גם קרן. "הם חיים לפי איזה תוכנית ידועה מראש… על פי איזה אלגוריתם ארור שבסוף מקבלים קריירה, כסף, כוח.."- מחבות קודרות התרוצצו בראשו של איתי.- "אבל אני לא יכול לחיות כמוהם. לא יכול לחיות בעולם של דיכוטומיות "נכון – לא נכון" , "רציונאלי – לא רציונאלי". העולם שלהם הוא כמו שדה מוקשים. פעם אחת טעית וזהו… זורקים אותך לאסלה, כמו איזה מפית משומשת". איתי נזכר, שכמה ימים לפני אכן זרק מפית משומשת לאסלה ועל כך קיבל צעקות מקרן. לא… הוא לא כמו כולם ולכן הוא לא מתאים לעולם הערכים שהם חיים בתוכו. ואם העולם שלהם לא מקבל אותו, הנוא בעצמו ידחה את העולם! הוא יסע להודו, כדי ששם, בין הרים גבוהות וקסומות, מקדשים עתיקים מטיפי ניחוחות משכרי חושים וטבע טרופי פרעי יכל ליצור משהו באמת יוצא דופן, שיגרום לנתן ולקרן להבין כמה הם טעו לגביו.
ההברקה הזאת מסיבה כלשהי גרמה לו מסיבה כלשהי להתלהבות. למרות המחשבות הלא שמחות האלה איתי משום מה הרגיש תאבון. הוא ניגש למטבח, הדליק קומקום ושבר ביצה אל תוך מחבט רותח שזו עתה שם על התנור. כאשר סיים את זה, חזר לחשוב על כך, שהיקום הסובב אותנו הוא שברירי, לא יציב ונטול משמעות. בחדר אמבטיה הוא חייך לעצמו חיוך עצוב ומלא חמלה, כמו זה של חולה סופני. "להיות אדם בעל אופי מורכב בעולם שבו כל הדברים עוברים הפשטה בלתי נסבלת- האם זה מה שהביא ללכתם המוקדמת של ג'ים מוריסון, קורט קוביין או ג'ימי הנדריקס?"- חשב. גם לאיתי עצמו מלאו עשרים ושמונה לא מזמן. מי אמר שכוכבי רוק מתים רק בגיל עשרים ושבע? הוא יכתוב שירים גאוניים ו… הוא לא הספיק להשלים את המחשבה, מכוון שמהמטבח הגיע ריח חריף של החביטה שנשרפה. איתי הביט בצער על המחבט המפויח ובעדינות הכניס אותו לשקית זבל. הכישלון של הכנת ארוחת בוקר בדרך פלא שכנעו את איתי בכך שהוא מיועד לגדולות. "מי היה מעז לבוא בטענות, למשל, לג'ון לנון, אם הוא לא היה מצליח להכין אמלט?"- חשב. מצויד במחשבות אלה, איתי ירד לרחוב כדי להזמין ארוחת הבוקר בבית קפה.
לצורך העניין, שלושה ימים שנשארו עד הנסיעה איתי העביר באותה ספה בסלון. היה נראה, שקרן כלל לא מתייחסת לנוכחותו וניסיונותיו של איתי לפתוח איתה באיזה שיחה קלילה נגדעו על ידי מבטה החמור סבר. ביום של הטיסה איתי העמיס את חפציו אל תוך טויוטה שלו, מבלי לשכוח את היקר מהכול- את הגיטרה ונסע לכיוון בית אימו תוך ביטחון מלא שלכאן הוא לעולם לא יחזור.